נתפס עם סכין ואגרופן - וזוכה בגלל תיעוד ממצלמת הגוף של השוטר

אגרופן בדלת הנהג וסכין מתקפלת בתיק נמצאו ברכבו של נאשם, תושב השפלה, אבל דווקא תיעוד ממצלמת הגוף של השוטר הוביל לזיכויו. בית משפט השלום ברחובות זיכה אותו משתי עבירות של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, לאחר שקבע כי החיפוש ברכב החל ללא חשד סביר, ללא הסכמה מדעת ותוך פגיעה בזכויותיו. השופטת אושרית הובר היימן הורתה לפסול את האגרופן והסכין כראיות, אף שלא הייתה מחלוקת כי הם אכן נתפסו ברכב.

על פי כתב האישום, האירוע החל כאשר השוטר דניאל בלאי, שהיה בסיור, קיבל התראה במערכת המשטרתית שלפיה בעל הרכב דרוש לחקירה. השוטר איתר את הרכב בכביש 40 והורה לנהג לעצור בשול. בדו"ח הפעולה כתב כי הבחין באגרופן בדלת הנהג ובהמשך ביצע "חיפוש בהסכמה" ברכב. במהלך החיפוש נמצא בתיק שהיה מאחורי הנהג אולר שחור, לצד גז פלפל וכסף מזומן. הנאשם אמר לשוטר כי הסכין משמשת אותו בעסק שלו.

אלא שבמהלך המשפט התברר כי השוטר לא ידע מדוע הנאשם דרוש לחקירה ואף לא אם ההתראה בעניינו עדיין רלוונטית. בחקירתו הנגדית טען השוטר כי החיפוש בוצע בהסכמת הנאשם וכי אמר לו שאינו חייב להסכים. לאחר שהוצג בפניו תיעוד מצלמת הגוף שלו, תיקן את דבריו ואמר: "המשפט לא נאמר, אבל יש לי סמכות אחרת שמאפשרת לי לעשות את החיפוש, יש תפיסה".

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי לשוטר לא הייתה עילה או סמכות לערוך חיפוש ברכבו ולכן יש לפסול את האגרופן והסכין שנתפסו. בתחילה טען גם כי הסכין שימשה אותו לצורכי עבודתו בחנות נוחות, בין היתר לצורך פתיחת משטחים של בקבוקי מים, וכי כלל לא ידע שהאגרופן נמצא ברכב. בהמשך צמצמה ההגנה את טענותיה והתמקדה בשאלה המרכזית: האם היה לשוטר חשד סביר שהצדיק את החיפוש והאם החיפוש היה חוקי.

תיעוד מצלמת הגוף הפך לראיה מרכזית בהכרעת הדין. השופטת צפתה בו שוב ושוב, לרבות בהילוך איטי ובתקריב, וקבעה כי בניגוד לגרסה שלפיה החיפוש נעשה בהסכמה, השוטר אינו נשמע מבקש בשום שלב את הסכמת הנאשם לחיפוש ואינו מסביר לו כי הוא רשאי לסרב. בשלב מסוים אף נשמע הנאשם מעלה בפני השוטר את סוגיית הצורך בצו, והשוטר משיב לו כי אינו זקוק לצו משום שהנאשם דרוש לחקירה.

השופטת קבעה כי עצם ההתראה במערכת שלפיה הנאשם דרוש לחקירה הצדיקה את עיכובו לצורך בירור, אך לא הספיקה כדי להקים חשד סביר המצדיק חיפוש ברכב. לדבריה, השוטר החל בחיפוש עוד לפני שבירר מדוע הנאשם דרוש לחקירה ואם ההתראה עדיין רלוונטית.

נקודה מכרעת נוספת הייתה השאלה מי פתח את דלת הנהג ומתי התגלה האגרופן. מניתוח מצלמת הגוף קבעה השופטת כי היה זה השוטר שפתח את הדלת, ורק לאחר פתיחתה הבחין באגרופן. "פתיחת דלת הרכב בידי השוטר, הינה חלק אינהרנטי מחיפוש", כתבה השופטת וקבעה כי רק לאחר שהחיפוש כבר החל התגבש החשד בעקבות גילוי האגרופן. לפיכך, החשד לא יכול היה לשמש בדיעבד בסיס חוקי לחיפוש שכבר החל.

בית המשפט מתח ביקורת גם על האופן שבו תושאל הנאשם בשטח. השוטר שאל אותו על האגרופן, הכסף שנמצא בתיקו ועסקיו, מבלי שהובהרו לו קודם לכן מלוא זכויותיו. במהלך התשאול אמר החשוד ביחס לאגרופן: "למה? זה אסור להחזיק דבר כזה?", אמירה שהתביעה ביקשה להסתמך עליה. השופטת קבעה כי גם בתשאול נפל פגם, משום שהיה על השוטר להעמיד את הנאשם על זכויותיו לפני שהחל לשאול אותו על החשדות.

בהכרעת הדין נקבע כי הצטברות הפגמים בהתנהלות המשטרתית הצדיקה את פסילת האגרופן והסכין. השופטת ציינה כי אמנם מדובר בראיות חפציות וכי אין מחלוקת שהן נתפסו ברכב, אולם אלמלא החיפוש הבלתי חוקי לא הייתה דרך אחרת שהייתה מביאה לגילוי שלהן באופן לגיטימי.

השופטת הדגישה כי ההחלטה אינה מקלה ראש בהחזקת כלי תקיפה, אך קבעה כי במקרה זה יש להעדיף את פסילת הראיות בשל הפגיעה בהגינות ההליך. לדבריה, הפגמים בהתנהלות השוטר היוו "פגיעה מתמשכת בזכויות הנאשם", וקבלת הראיות עלולה הייתה להציב רף נמוך מדי לחשד הנדרש כדי לבצע חיפוש ברכב.

לצד זאת, בית המשפט לא חסך ביקורת גם מגרסתו של הנאשם. השופטת קבעה כי גרסתו הותירה "רושם בעייתי" וכי הייתה "מתפתחת, כבושה, דלה בפרטים ובלתי נתמכת בראיות מהותיות". היא אף ציינה כי אילו נדרש בית המשפט להכריע בטענותיו לגופן, קיים "ספק רב" אם גרסתו הייתה מתקבלת.

אלא שהקושי בגרסת הנאשם לא יכול היה, לפי הכרעת הדין, לתקן את הפגמים שנפלו בהשגת ראיות התביעה. "משלא צלחה המאשימה את מבחן הסמכות, הרי טרם נכנסנו אל הטרקלין ונותרנו עומדים במסדרון", כתבה השופטת. בסופו של דבר הורתה על פסילת הראיות וזיכתה את הנאשם משתי העבירות שיוחסו לו.