פרידה ממקימי בסיס "עציון" של חיל האוויר: תת אלוף אהרן "ילו" שביט הלך לעולמו אתמול (שישי) כשהוא בן 91.
תארו לעצמכם סצינה כזאת: לילה יורד על מדבר סיני, עוטף בחשיכה את הצוקים השחורים של הרי עציון, מערבית לאילת. בשולי אתר בנייה עצום מימדים מתיישבת במעגל חבורה של אנשים לבושים בבגדי עבודה מאובקים, עייפים מעמל היום. הם שותקים לרגע, אבל אז נשלף מאי-שם בקבוק של ויסקי, והוא מועבר בין המתכנסים. תוך דקות נעלמת העייפות, ושיחה ערה מתפתחת ביו המסובים. על השולחן הווירטואלי מועלות הבעיות והאתגרים בהם נתקלו במשך היום ופתרונות מעשיים להמשך העבודה ביום שלמחרת מתקבלים במקום.
זה לא תיאור דמיוני. כך התנהלה הקמת בסיס "עציון" של חיל האוויר בתחילת שנות ה-70. הקמת בסיס טיסה מבצעי מאפס, עמוק בתוך מרחבי המדבר השוממים של חצי האי סיני, הייתה אתגר הנדסי ולוגיסטי בקנה מידה חסר תקדים. משהושלמה הבניה, רבים החשיבו את עציון לבסיס המתקדם והיפה ביותר שהיה לחיל האוויר, עד שהוחזר למצרים במסגרת הסכמי השלום. ההצלחה הפנומנלית של הבסיס נזקפת בעיקר לזכות אדם אחד: אהרון "ילו" שביט, שהלך אתמול (שישי) לעולמו והוא בן 91.
מנהיגות אישית
שביט הוביל את פרויקט ההקמה של עציון ופיקד על הבסיס בשנותיו הראשונות, כולל במלחמת יום הכיפורים. בגובה העיניים, בלי גינוני טקס ובזכות קסם אישי נדיר ומנהיגות טבעית, הצליח ילו לחלץ מהקבלנים, מהמהנדסים ומהעובדים התחייבויות ללוחות זמנים מקוצרים, "אקסטרות" מעבר לחוזים הרשמיים, ופתרונות יצירתיים לבעיות בלתי אפשריות. תחת ניצוחו הפך עציון לבסיס המודרני, המתקדם והמרשים ביותר של החיל באותם ימים.
"ילו" שביט היה אחד מאותם אנשים נדירים שבאמת ובתמים הופכים לאגדה עוד בחייהם. כשהיה נכנס לחדר, משהו היה משתנה באוויר, באווירה. בשלושת העשורים שעברו בין מלחמת סיני ועד מלחמת לבנון הראשונה הוא היה דמות דומיננטית בחיל האוויר, חלק מקבוצה מצומצמת שכללה טייסים ומפקדים כמו רן פקר וגיורא רום, שגילמה בגופה את רוח חיל האוויר, את ערכי החיל, את החומרים שעשו אותו למה שהוא.
התבלט מתחילת הדרך
תא"ל אהרון "ילו" שביט (ילובסקי) נולד בתל אביב בשנת 1935, בן צבר למשפחת פרדסנים מנס ציונה. "הפרדסים של סבא שלי קבעו את הגבול בין מדינת ישראל לרצועת עזה", סיפר לי פעם במסגרת ראיון שהעניק ל"היום" לפני כעשור. "גבול הפרדס נקבע גם כגבול המדינה".
במאי 1955 סיים את קורס טיס מס' 17. בעקבות דרישות הצבא באותם ימים, עיברת את שמו לשביט, אך הכינוי "ילו" ליווה אותו לאורך כל חייו. כבר בראשית דרכו התבלט כטייס יוצא דופן; במלחמת סיני (1956) לחם כטייס קרב בטייסת 101 המיתולוגית, שם רשם שתי הפלות של מטוסי "ומפייר" מצריים. במלחמת ששת הימים, כמפקד טייסת 105 הוסיף למאזנו עוד הפלה אחת, יחידה במינה בעולם: הוא הצליח להפיל מטוס מיג 21 סורי כשהוא מטיס "סופר מיסטר" (סמב"ד) שנחשב לנחות בביצועיו מהמיג בסדרי גודל. "שוב התברר לי שהמיג מטוס עדיף ושאני לא מצליח להחזיק אותו," סיפר בספר "חליפת לחץ". "שיניתי כיוון, הוא התפתה והפך הטיה. כאן תפסתי אותו. עוד הפיכת הטיה אחת, צרור ארוך יחסית והמיג התרסק במרכז השדה..."
בסיס עציון נחנך רשמית ב-1972, ועמד למבחן האש הקשה ביותר שלו זמן קצר לאחר מכן. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שהה שביט זמנית במשלחת חיל האוויר בארה"ב. עם פרוץ הקרבות מיהר לשוב ארצה ונטל מיד מחדש את הפיקוד על בסיס עציון. תחת פיקודו במלחמה, טייסת 144 (הפעילה מטוסי "נשר") שפעלה ממנו רשמה למעלה מ-40 הפלות של מטוסי אויב - מספר ההפלות הגבוה ביותר בין כל טייסות חיל האוויר במלחמה. ילו פיקד על הבסיס עד יולי 1976, ומשם המשיך לתפקיד הנספח האווירי בוושינגטון. בחייו האזרחיים היה, יחד עם דוד קוליץ, ממייסדי חברת "אלול טכנולוגיות" ומאדריכלי הבאת מטוסי ה-F-16 לחיל האוויר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו