ההפך מממ"ד: איך הפך סוכות לחג של החיים עצמם?

מאלף ואחת סיבות סוכות הוא החג האהוב עלי ביותר. אני יודע שאני לא לבד בעניין הזה. עם ישראל, בהכללה, מסמפט את סוכות. ובין אלף ואחת הסיבות אני יכול לשלוף כמה: זה חג ירוק ונעים. הוא ישראלי.

אבותינו בגלות כמעט לא חגגו אותו במלואו. הוא היה פומבי מדי, רועש וירוק מכדי לקיים אותו במגרשי חוץ ובתנאים עוינים. ונראה אתכם עומדים בתנאי המינימום של "הצנעת סממנים יהודיים בחו"ל" כשיש לכם בידיים לולב באורך מטר וחצי.

רק כאן, בחיינו הישראליים, הוא צמח לפסטיבל עליז של הררי כפות תמרים על גגון המכונית המשפחתית. חוץ מזה, מזג האוויר תמיד מושלם בחג הזה. סוכה, אם חושבים על כך, היא ההפך מממ"ד. ולא פחות חשוב - הוא לא מלחיץ, החג הזה. אין בו שום מאכל שחייבים לאכול. לא מצה ולא ראש של דג. אפילו לא סופגנייה. אתם בסוכה? יופי. תיהנו ממה שעושה לכם טוב, וזאת אפילו מצווה.

אבל יש עוד סיבה שבשלה החג הזה נכנס לי עמוק ללב, והיא קשורה לתהליך ההתבגרות האמונית שכל אדם מאמין עובר מתישהו. תהליך שאמור לפרק פרדיגמות ילדותיות יסודיות ולחשוף אותך לרעיונות שלא היית מוכן להם.

ובקיצור, לעולם לא אשכח את השיעור בישיבת הקיבוץ הדתי, שבו לימדו אותנו כי יום הכיפורים הוא לא השיא של חגי תשרי. סוכות הוא לא ההפוגה הקלילה בעקבות הימים הנוראים. לא ולא. יום הכיפורים הוא הכנה לחג הסוכות. סוכות הוא השיא.

זהו חגם של החיים עצמם, ותפקידה של היהדות אינו להפוך אותנו ל"נזיר מתפלל לדמותו של מלאך" - כמו שכתב אברהם חלפי ב"עטור מצחך" - אלא להכין אותנו לחיים טובים, מלאי טעם ומשמעות.

"מה מכין למה?"

לעולם לא אשכח את השיעור שבו הרב הקשר ז"ל הרעים בקולו, הנובלס הבוערת עדיין בין אצבעותיו המנופפות, והוכיח אותנו על התפיסה הקיטשית כאילו תפילת הנעילה היא השיא. "מה, אתם לא רואים את לוח השנה? מה מכין למה?" הוא האשים אותנו בקיטש דתי. ואנחנו, שבדרך כלל חשבנו כי דווקא רעיונות כמו שמחה וביחד הם הקיטש בהתגלמותו, הצטמררנו קצת. עף לנו הסכך, כמו שאומרים. התבגרות אמונית היא תהליך מצמרר.

והיה גם משהו שלא אהבתי בחג הזה. חבורות של נערים מסוימים היו עוברים בין הסוכות בשכונה וקובעים מי בנה סוכה כשרה ולמי יצאה אחת פסולה על כל הראש. הם היו עוברים אצלנו מצוידים במכשירי מדידה ובשפע של עין רעה, אבל אפילו הם לא הצליחו להרוס את החג.

יש כאלה שחוזרים ומספרים לנו עד היום שערכים כמו שמחה וביחד הם לא משהו רציני. נו, באמת, הם אומרים. פולקלור. אני מניח שבצעירותם הם היו חלק מחבורות פוסלי הסוכות.

עם הזמן, ועם ההתבגרות האמונית שכולנו מוזמנים לעבור, אנחנו הולכים ומבינים כמה עמוקה הפשטות הזאת, וכמה זה לא מובן מאליו לבחור להיפגש. לשמוח להיפגש. להתעקש ממש.

סוכות הוא בדיוק מה שישראל צריכה. לכן היא עסוקה היום.