הסוכה היא המקום הבטוח של העם היהודי

"וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת" (נחמיה ח, יז). רבים מהשבים מהשבי יישבו השנה בסוכות, לראשונה זה שלוש שנים. לרבים מאלה שנרצחו, נחטפו, נפצעו או פונו מביתם ב־7 באוקטובר היתה התמונה האחרונה שראו - סוכה. בעיניי, יש לכך משמעות אדירה.

השבוע, בתפקידי כנשיאת רבניות אירופה (CER), נפגשתי בזום עם רבניות מ־20 מדינות, שחוות הן וקהילתן אנטישמיות הולכת וגוברת. סיפרתי להן על המסע למצעד החיים בפולין, כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, עם הורים שכולים. במטוס לידי ישב יחיאל לייטר. הוא סיפר על הבן ששכל, ידידיה, והדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניו. לידו ישב אביו של אסף חממי, שאמר לו: "אני מקנא בך שאתה מצליח לבכות!" ולייטר ענה: "אל תקנא, אני לא מצליח להפסיק לבכות".

סיפרתי לרבניות אירופה את הסיפור הזה, מפני שבעיניי יש קו ישיר בין המסע לפולין, 7 באוקטובר והמציאות שאנחנו חווים כיום. השנאה - אותה שנאה, אותו רצון שלא נתקיים לא כאן ולא במקום אחר. אבל החוסן המדהים של העם הזה - לא ההישרדות, החוסן! - הוא משהו ששווה ללמוד עליו. כשהכל מסביב מלא שנאה, שכול ושבי, מוצאים בתוכם אנשי העם הזה ונשות העם הזה, שוב ושוב, מקום בטוח ובוטח. למקום הזה קוראים בספרות החסידית: סוכה.

מה שנראה כמו בית עץ ילדותי הוא אמירה של חוסן פנימי מופלא: לא משנה היכן תהיו, כמה טלטלות תעברו, תזכרו שבית הוא לא מבנה פיזי, אלא תחושת מקום, גם בשום מקום. מקום שאתם מקימים מהחומרים הפשוטים ביותר שברשותכם.

שבים מהשבי, רבים ורבות, מדווחים על תחושת חיבוק שהרגישו פתאום במנהרות, על דפנות דקות שהצליחו לבנות סביב ליבם השבור כדי להגן עליו, על היכולת לסוכך על חטוף אחר שנשבר לצידם ולתת לו תחושת מקום, על חוויה וירטואלית שרואה פתאום שמיים, גם עשרות מטרים מתחת לאדמה.

הישיבה בסוכה נקראת בספרות המקובלים "ישיבה בצל האמונה". אם לאמונה יש צל, ואם אפשר לשבת בתוכה, אז היא מבנה. פיזי ממש.

ב־7 באוקטובר ראינו את מי שסוכתו נופלת. אין מראה נורא מזה. השנה, בחלוף שלוש שנים, נראה את אלה שסוכתם קמה. קמה להילחם על החיים, על התקווה, על המקום הזה שאיש לא יוכל להפיל.

חג שמח!

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין ונשיאת תוכנית רבניות אירופה