הבית של החיילים: "הם עזבו הכל כדי להילחם - אז אני לא אתן קורת גג?"

יש מי שבסוכות פותחים את הדלת לאושפיזין. אצל משפחת אבני במושב תקומה הדלת היתה פתוחה הרבה לפני שהגיע החג - ולמעשה, הרבה לפני המלחמה.

במשך שנים הבית של רעות, בעלה סא"ל (מיל') א' וארבעת ילדיהם היה מקום שמתמלא במשפחה, בחברים ובאורחים. בסוכות ובשמחת תורה נהגו לארח, לחגוג עם משפחות נוספות מהמושב ולשמור על מסורות שכבר הפכו לחלק מהחיים שלהם. אחת מהמשפחות שהתארחו אצלם בחג במשך כמה שנים, מספרת רעות, בחרה בסוף לעבור להתגורר במושב.

ב־7 באוקטובר קיבלה הכנסת האורחים הזאת משמעות אחרת לגמרי. כשהחלו האזעקות והירי, א', המשרת במודיעין אוגדת עזה, רצה לצאת ולסייע במסגרת תפקידו. אלא שבאותן שעות, ממש בתחילת המתקפה, הגיעו לבית המשפחה ניצולים ממסיבת הנובה שנמלטו מהטבח וחיפשו מקום בטוח. בני הזוג וארבעת ילדיהם נשארו איתם, טיפלו בהם וניסו לסייע להם ליצור קשר עם בני המשפחה הדואגים.

"מצד אחד היינו בחרדה, ומצד שני צריך לתפקד", מתארת רעות את אותן שעות. בתוך הפחד והכאוס הם מצאו עצמם מטפלים באנשים שרק זמן קצר קודם לכן נסו על נפשם. הבית שתמיד היה פתוח לאורחים הפך באותו בוקר למקום מפלט.

תוכו רצוף אהבה

ב־8 באוקטובר, לפנות בוקר של יום ראשון, יצאה רעות מתקומה יחד עם הילדים. הם נסעו צפונה, מפונים כמו שאר תושבי העוטף, כמעט בלי ציוד ובלי לדעת לכמה זמן הם עוזבים. א' יצא לשירות מילואים, והמשפחה החלה מסע של חודשים מחוץ לבית - תחילה בתנאים זמניים, עם משפחות נוספות מהמושב ביישוב מכבים, ובהמשך בדירה ששכרו.

אבל באופן כמעט פרדוקסלי דווקא כשהם עצמם הפכו למפונים, הבית שלהם בתקומה נשאר מלא. בתם הגדולה נותרה באזור וסייעה במענה ללוחמים שהגיעו למושב. על השולחן בבית חיכו קפה, מגבות ושמפו, וחיילים החלו לעבור בו באופן קבוע. כשנודע לרעות על לוחמים שישנים בחוץ, היא פשוט אמרה להם להגיע. "שמענו שיש חיילים שצריכים מקום לישון בו, שישנים בחוץ", היא מספרת. "מבחינתי לא היתה בכלל שאלה. אמרתי להם מייד: תעלו על הרכבים ותגיעו לכאן. הבית פתוח, תיכנסו ותרגישו בנוח".

כשהגיעו, הם התקשו להאמין שמישהו מוכן לתת להם בית שלם. חלקם אפילו התעקשו בתחילה לישון על הרצפה, ולא במיטות של בני המשפחה, כדי לא ללכלך. בהמשך הם כבר יצאו למשימות וחזרו לבית אבני כאילו היה בסיס האם שלהם. הלוחמים שהגיעו לא היו קבועים - הם התחלפו כל הזמן, חלקם שהו תקופה ארוכה וחלקם רק להתרעננות קצרה. לא היה אף חלק בבית שנשאר סגור בפניהם: בחודשים הראשונים אפילו חדרה של הבת הקטנה שימש נשקייה.

כשאנו שואלים את רעות אם היא לא פחדה על הבית, התשובה שלה פשוטה: "הבית זה החומר. הבית זה התוכן שאתה יוצק לתוכו. אם יש אפשרות לתת ולחלוק - אז למה לא?". מבחינתה, בתוך המציאות שנוצרה, זו אפילו לא היתה שאלה אם הם צריכים לעשות זאת. "הם עזבו הכל - את הילדים, את הנשים, את המשפחה, את העסקים, את הלימודים, את החיים. עצרו ובאו לפה להילחם עבורי. אז המעט שבמעט, אני לא אתן קורת גג?".

על הבית, היא מספרת, הלוחמים שמרו למופת: ניקו, סידרו וארגנו, ונזהרו כאילו הוא הבית שלהם עצמם. אולי דווקא משום שבאותה תקופה משפחת אבני עצמה לא היתה בבית, הם הבינו טוב יותר את המשמעות של מקום שאפשר להניח בו את הראש. "אנחנו בעצמנו היינו פליטים, וזו תחושה מאוד־מאוד קשה", מספרת רעות. "כשיש לך הזדמנות לתת בחזרה, אין שאלה". מבחינתה, גם אם לאחר מכן יהיה צריך לצבוע, לתקן או לסדר מחדש - הכל הפך לשולי. העיקר היה שלמי שנמצאים בחזית יהיה איפה לישון.

כמו קומונה

במשך חודשים המשיך הבית לחיות גם בלעדיהם. כשהמשפחה החלה להגיע לתקומה בסופי השבוע, כחלק מתהליך החזרה הביתה, היא גילתה שהגבולות בין בעלי הבית לאורחים כבר כמעט נעלמו. החיילים עדיין התגוררו שם, והמשפחה פשוט הצטרפה. "היינו מגיעים לשבתות ביחד עם החיילים שגרו פה", מספרת רעות, "אנחנו והם עשינו שבת". הילדים שיחקו איתם, כולם אכלו יחד, ולעיתים בני המשפחה עצמם גילו שהמטבח או חלקים אחרים בבית כבר קיבלו חיים משל עצמם. "היינו איזו קומונה כזאת", היא צוחקת.

כשהמשפחה חזרה לבסוף להתגורר בבית באופן מלא אפשר היה לחשוב שבכך הסתיים הפרק הזה. אלא שעבור רעות ובעלה החזרה הביתה לא היתה סיבה לסגור את הדלת. להפך - הם החליטו להמשיך לארח לוחמים שיוצאים לרענון. הבית מציע להם מקלחת, אוכל, גינה ומקום לנוח, ובעיקר - כמה שעות שבהן הם לא צריכים להרגיש שהם נמצאים במסגרת צבאית.

אחרי כמעט שלוש שנים הלוחמים ממשיכים להגיע - אלא אם המשפחה מבקשת אחרת, בקשה שכמעט לא קרתה מאז חזרו להתגורר בבית. יש ימים של עשרות חיילים, ויש ימים שאין אף אחד. לפעמים בני הזוג מכירים מראש את מי שמגיעים, ולפעמים הם פשוט מוסרים את הבית.

רעות מספרת שלעיתים הם חוזרים ומגלים את המטבח מלא באנשים שמבשלים יחד, אחרים נחים או יושבים בחצר, והבית כולו מתמלא מחדש. "אנשים פשוט מרגישים בבית", היא אומרת. "פעם אחת אפילו חיפשתי איזה מוצר במטבח, ואחד החיילים אמר 'זה מתחת לכיור'".

כמובן, עכשיו כשהמשפחה עצמה שוב חיה במקום, נוצרו גם גבולות. רעות מספרת שהם מקפידים לבדוק עם הילדים אם האירוח מתאים, ואם אחד מהם הזמין חברים או זקוק לבית באותו יום - החיילים יגיעו במועד אחר. אלא שגם הילדים, לדבריה, רואים בהכנסת האורחים ערך ושמחים להיות חלק ממנה. אפילו "דאבל בוקינג" אחד, שבו כל אחד מבני הזוג הזמין קבוצה אחרת באותו מועד, הסתיים בכך שכולם פשוט הסתדרו יחד.

גיוס כפול

בתוך כל זה השתנה גם מסלול חייה של רעות. היא גדלה בסביבה חרדית, התחתנה בגיל צעיר ולא שירתה בצה"ל. במהלך השנים היא יצאה מהעולם החרדי וגידלה את ילדיה בחינוך הדתי־לאומי בתקומה. אבל אחרי 7 באוקטובר היא הרגישה שהיא לא יכולה להישאר מחוץ למאמץ. היא הצטרפה למסלול שלב ב', עברה טירונות, וכיום היא משרתת במילואים בחטיבת ירושלים 16. אחרי שנים, וכאם לילדים, מי שלא לבשה מדים בגיל 18 מצאה את עצמה הופכת לחלק ממערך המילואים.

בעלה, מצידו, נמצא בתהליך שיקום כפול: הוא נפצע ברגלו במהלך המלחמה, ולצד זאת מתמודד כבר שנים עם פוסט־טראומה. כיום הוא משתמש בחוויות שעבר כדי לסייע לאחרים שמתמודדים עם אותו כאב. רעות מספרת שדווקא הפתיחות שלו לדבר על המקומות הקשים והחשוכים שבהם היה העניקה ללוחמים רבים לגיטימציה להתחיל לדבר על מה שהם עצמם חווים. מבחינתו השיקום אינו ניסיון למחוק את מה שעבר, אלא ללמוד לחיות לצידו מבלי לתת לו לנהל את החיים.

"אם צריך, אנחנו פה"

וכמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר השאלה המתבקשת היא עד מתי ימשיך הבית הזה להיות פתוח. לרעות יש תשובה קצרה: "כל עוד יש צורך אנחנו פה". כמובן, היא מדגישה, תוך שמירה על האיזון ועל המשפחה. אבל מבחינת בני הבית, האירוח כבר מזמן אינו פרויקט של תקופת המלחמה - הוא המשך של משהו שהיה שם קודם, ושרק קיבל משמעות אחרת בשנים האחרונות.

בסוכות אולי אפשר להבין את זה בצורה הטובה ביותר. בכל שנה המשפחה בונה סוכה, כמו שאר המשפחות במושב. הילדים עוברים בין הסוכות, ממתקים מחכים לאורחים, משפחות נפגשות והבית שוב מתמלא. אלא שאצל משפחת אבני, כאמור, האושפיזין לא מתחילים בערב החג ולא מסתיימים במוצאי החג.

כעת בעלה של רעות כבר חושב גם על השלב הבא. מתוך ההתמודדות האישית שלו הוא חולם להקים בחצר הבית בריכה מחוממת שתשמש להקלת תהליך השיקום עבור פצועים, מתמודדי פוסט־טראומה ומשתקמים, שאותם הוא מעדיף לכנות "יהלומי קרב". בעיניו, גם מי שחזרו מהקרב עם פציעה שאינה תמיד נראית לעין יכולים להמשיך להתקדם ולהשתקם.

אם החלום הזה יתגשם, הבית שכבר נתן לניצולים מקום מפלט, וללוחמים מיטה, מקלחת וארוחה, יוכל להפוך גם למקום שמלווה אותם בדרך שאחרי המלחמה. ואולי זה המשך טבעי לבית שבמשך שנים ידע לפתוח את הדלת: בעתיד יגיעו אליו "יהלומי הקרב" לא רק כדי לנוח לכמה שעות, אלא כדי להמשיך מכאן עוד קצת בדרך הביתה.