הסוכה רועדת - והבית שאנו מקימים מחדש | חג בסימן תפילה לנריה לייטר

אנחנו עוד בדרך. יצאנו ממצרים אל המדבר הריק והחשוף ופתאום קמנו בבוקר והחלטנו שאנחנו עם. הגענו לבית, לגפן ולתאנה, אבל משהו מן הנוודות עוד נותר צרוב בנו.

בכל שנה מחדש אנחנו זוכרים שאנחנו בדרך ויוצאים מבית הקבע לסוכת הארעי. מזכירים לעצמנו את הטלטלות, הסכנות, ארעיות ושבריריות החיים. עוזבים את קירות האבן המגוננים ועוברים לסוכה הרועדת ברוח, זו שלעיתים גם נופלת. ובכל שנה אנחנו מקוממים אותה מחדש ומתפללים שתהא זו קומת שלום.

בסוכת השלום שלנו נתפלל השנה לשלומו והחלמתו של נריה דב בן חנה. האיש שנפצע בהגנה על הכביש, על הדרך הביתה. "בלי תלונות, בלי התחשבנויות, עם צחוקים שרק אנחנו נבין", כתב נריה לייטר בפוסט שהסביר למה היה מוכרח לחזור לשירות במילואים, גם אחרי שאיבד את אחיו משה בקרבות חרבות ברזל בעזה.

אחרי שהילל את גבורת רעייתו הנושאת בעול, זו שאפשרה לו לצאת להגן על תושבי הצפון במשך חודשיים וחצי, הוסיף: "זאת זכות ענקית להיות חלק מהדור שחי את התקופה הזאת ולא רק קורא עליה אחר כך. זכות להיות חלק מחבורה אגדית של אנשים טובים... זכות להגן על הבית. ועכשיו כשסיימתי לפעם הזאת - אחזור להיות אזרח טוב יותר, בעל ואבא טובים יותר. עד הפעם הבאה. כי אין לנו ארץ אחרת".

ושוב, אחרי ארבעה חודשים, נקרא נריה למילואים, הפעם לא בעומק לבנון אלא בלב הארץ, להגן על תושבי בנימין, מודיעין, תל אביב וכפר סבא. פשט בגדי אזרח ולבש בגדי חייל. נרמס תחת גלגלי המחבלים, אלה שאינם מבחינים בין אזרחים לחיילים, מרצחים שמנסים לכלות כל נפש יהודית וישראלית הומייה, במעיין בהר, בבית בקיבוץ, בבית הכנסת בקנדה.

משה ידידיה לייטר היה לוחם ומפקד עז רוח בשלדג. האיש שלימד ידיו למלחמה חלם להציל חיים, לא לקחת אותם. בגיל מבוגר יחסית כשהוא כבר אב לילדים, בחר ללמוד רפואה וכבר היה לקראת הסטאג'. אחרי טבח שמחת תורה, פשט בגדי לבן ולבש בגדי חייל. הוא שירת כמ"פ בצנחנים והיה למפקד אגדי בחייו. במעמקי המנהרות נלחם ברוצחי וחוטפי הילדים והנשים והקשישים, בערלי הלב הפועלים מתוך בתי חולים ובתי ספר, המקריבים למולך השהידיות את ילדיהם שלהם.

את הדברים הפשוטים האלה, שהעולם כל כך רוצה לשכוח, מצליח אביהם של נריה ומשה, יחיאל לייטר, שגריר ישראל בארצות הברית, לומר בקול ברור, מתון ועיקש.
במסדרונות בית החולים שערי צדק מתרוצצים הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, בין האח לאחות של משה, בין הפצוע ליולדת, בין מגן הבית והחיים למביאת החיים.

אולי גם משה שם מתרוצץ בבגדי לבן, מבקש בחיוכו הטוב שנאחז בחיים גם כשקשה עד מאוד בדרך, שנקים את סוכת דוד הנופלת, שנתעקש כל שנה מחדש לבנות יחד עוד נדבך בבית.