17 ימים חלפו מאז שדניאל פינסקי הפליג מחופי צרפת עם דגל ישראל על סירתו "אקסודוס", ויצא למה שעשוי להיות אחד המסעות הארוכים והמבודדים בחייו: הקפה של כדור הארץ לבדו, ללא עצירות וללא סיוע חיצוני - ובאמצעי ניווט המזכירים את עולם השיט של שנות ה־60.
פינסקי, בן 35, הוא הישראלי הראשון שמשתתף בתחרות ה-Golden Globe Race. ב־6 בספטמבר יצאו 16 שייטים מלה סאבל ד'אולון שבמערב צרפת. לפניהם מסלול של כ־30 אלף מייל ימי, דרך האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס הדרומי והכפים הגדולים, עד לחזרה לאותה נקודה בצרפת.
הקושי אינו רק המרחק. חוקי התחרות נועדו להחזיר את המתחרים לתנאים שעמדו לרשות השייטים במרוץ המקורי של 1968: בלי GPS לניווט, בלי מערכות ניווט אלקטרוניות מודרניות ובלי צוות שנמצא בצד השני של המסך ומכוון אותם לפי תחזיות מזג האוויר. את המיקום הם נדרשים לחשב בין היתר באמצעות מפות נייר, סקסטנט, השמש והכוכבים.
הסירות עצמן כפופות למגבלות נוקשות: הן מבוססות על דגמים ישנים בעיצוב מסורתי, ופינסקי עצמו מפליג ב־"Exodus", סיר שנבנתה ב־1980 ואורכה כ־10.7 מטרים.
מה הופך את התחרות לכל כך קיצונית?
המתחרים צריכים לעשות כמעט הכול בעצמם: לנווט, לבחור מפרשים, לתקן תקלות, לעקוב אחרי מזג האוויר - ובעיקר להמשיך להפליג כשהם לבדם במשך חודשים.
מותר להם לתקשר ברדיו עם כלי שיט אחרים ואף לקבל מידע מילולי, אבל אסור להם לקבל הכוונת מזג אוויר מבחוץ. על הסירות יש אמצעי מעקב לווייני שמאפשרים למארגנים ולציבור לראות את מיקומן, אך השייטים עצמם אינם יכולים להשתמש במידע הזה לצורכי ניווט.
GPS לשעת חירום נמצא בקופסה חתומה - אך פתיחתה מוציאה את המתחרה מהקטגוריה הראשית ומעבירה אותו לקטגוריית שנקראית צ'יצ'סטר. מי שנאלץ לעצור בדרך או להשתמש בציוד ניווט שנאסר במסגרת הכללים מועבר לקטגוריה זו, שמאפשרת לו להמשיך במסע אך מחוץ לדירוג הראשי. שתי עצירות יובילו לפסילה מהתחרות.
יש לאורך הדרך נקודות מפגש מוגדרות, אך גם בהן אין מדובר בעצירה רגילה. בלנזרוטה, למשל, השייטים חולפים ליד נקודת ביקורת, מעבירים לצוות התחרות חומרי צילום ומכתבים וממשיכים בדרכם. נקודת מפגש משמעותית נוספת מחכה להם בהובארט שבטסמניה.
מסערה לאזור בלי רוח
כבר בימים הראשונים קיבלו המתחרים תזכורת למה שמחכה להם. ביציאה ממפרץ ביסקאיה הם נאלצו לקבל החלטות טקטיות מול מערכת מזג אוויר.
פינסקי בחר לרדת דרומה, מסלול שסיפק בחלק מהזמן מעט יותר הגנה מהרוחות ומהים לעומת המתחרים שפנו צפונה. אלא שאחרי הרוחות החזקות הגיע האיום ההפוך: אזורים עם מעט מאוד רוח.
בתחרות מסוג כזה, סערה היא לא בהכרח הדבר היחיד שממנו חוששים. סירה שנכנסת לאזור בלי רוח יכולה כמעט להיעצר, בעוד מתחרים אחרים יכולים להמשיך נוע קדימה. החלטה על נתיב שונה יכולה בתוך יום או יומיים להפוך לפער משמעותי.
ב־18 בספטמבר הגיע פינסקי לשער בלנזרוטה שבאיים הקנריים. הוא חלף בנקודת הביקורת, פגש לזמן קצר את צוות התחרות והעביר חומרי צילום מהימים הראשונים בים - לפני שהמשיך מיד דרומה לכיוון קו המשווה.
המוביל הצרפתי דמיאן גיו פתח פער בראש הצי, ואחריו האירי פאט לולס. מאחוריהם נמצאת קבוצה צפופה יותר של שייטים, ביניהם נמצא פינסקי.
האתגר הבא: המקום שבו הרוח יכולה פשוט להיעלם
היעד הבא של המתחרים הוא אזור קו המשווה וה־Doldrums - אזור ההתכנסות הבין־טרופי, הידוע בקרב שייטים בשינויים חדים ובעיקר בתקופות שבהן הרוח נחלשת מאוד.
שם יכול כל סדר התחרות להשתנות. סירה שמגיעה בזמן הנכון למשב רוח עשויה להתקדם משמעותית, בזמן שסירה אחרת נותרת כמעט ללא תנועה במשך שעות - ולעיתים אף ימים.
מהפנימייה בעכו להקפת העולם
עבור פינסקי, הדרך לתחרות התחילה הרבה לפני הזינוק בצרפת. הקשר שלו לים החל בגיל 14, אז עבר ללמוד בפנימייה הימית קציני ים בעכו. בהמשך שירת בחיל הים, למד הנדסת מכונות ועבד בתחום הנמלים. הוא צבר יותר מ־20 אלף מייל ימי של ניסיון בים התיכון, באוקיינוס האטלנטי ובקריביים.
במשך שנים הוא גם חי על סירה. בין 2021 ל־2024 השלים מסע רחב באוקיינוס האטלנטי, דרך הים התיכון, הקריביים, מרכז ודרום אמריקה ובחזרה לאירופה.
באוקטובר 2025 רכש את "אקסודוס", ובחודשים שקדמו לזינוק השקיע בהכנתה למסע - משיפוץ מערך המפרשים והמערכות הטכניות ועד להעמסת מזון וציוד לחודשים בים.
המטרה מבחינתו חורגת מהמיקום בטבלה. פינסקי הסביר כי הוא רוצה לייצג את ישראל ולהראות שגם בתקופה קשה אפשר "לחלום בגדול". עבורו, לדבריו, חודשים לבדו בים הם גם מבחן אישי - לראות מה נשאר כשהעולם מצטמצם לרוח, לגלים ולכוח הרצון.
אבל 17 ימים הם רק ההתחלה. אם הכול יעבור כמתוכנן, לפינסקי ולאקסודוס מחכים עוד חודשים של אוקיינוסים, סערות, ימים נטולי רוח, הקפת כף התקווה הטובה, אוסטרליה וכף הורן - ורק אחר כך הדרך הארוכה צפונה, בחזרה לצרפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו