בחצר הקרווילה שלהם עמרי ולישי נטעו עץ רימון - אולי הסמל המדויק ביותר לשנה החדשה שלהם: ניסיון להצמיח חיים במקום חדש. הם חיים עכשיו בכרמית, אבל "נחל עוז תמיד נשאר הבית", אומר עמרי.
במשפט הזה נמצא אולי כל המתח שבו הם ומשפחות שורדי שבי רבות נוספות חיים בשנה האחרונה - לנסות להכות שורשים במקום אחד, בלי לוותר על המקום שממנו נעקרו. לגדל שתי ילדות במציאות חדשה בלי למחוק את זו שהיתה, וללמוד מחדש להיות זוג ומשפחה אחרי שנתיים שבהן חיו בשני עולמות שונים לחלוטין.
ויש עוד משפט שמצליח לתמצת את הדרך הזאת. הוא נאמר בבית החולים, זמן קצר אחרי שעמרי חזר מהשבי. עלמה היתה בת חצי שנה כשאביה נחטף, וכשחזר היתה בת שנתיים וחצי. וכשעמד מולה, אמרה: "אבא, יצאת מהתמונה".
"מה מקומנו בעולם"
"יש פסיכולוגית, יש פיזיותרפיה. הכל טוב ויפה, אבל אלה כלים, לא השיקום", מסביר עמרי. "לאורך הדרך אני עובר לא מעט תהליכים. בעשרת החודשים האחרונים אני עובר שיקום במרכז של אגודת 'עזרה למרפא' של הרב פירר בשדרות. השיקום זה מה שאנחנו עושים כל אחד עם עצמו, אחד עם השנייה, כמשפחה, בניסיון להבין מה מקומנו עכשיו בעולם ואיפה הוא נמצא".
מבחינתו, החזרה הביתה והחזרה לחיים הן שני דברים שונים. "אני חושב ששנינו היינו, כל אחד ברמה שלו, במצב של 'אני חי, אבל אני לא באמת בחיים'".
לפני שנחטף ב־7 באוקטובר ל־738 יום, עמרי היה אבא נוכח מאוד, עבד בקיבוץ ובילה עם רוני. הם בישלו יחד, טיילו, רכבו על אופניים ויצאו לשדות. כשחזר, גילה שהילדות המשיכו לגדול. "אתה מגיע, וזה טבעי לגמרי, אבל הילדה לא בטוחה בכלל שזה אמיתי. לא בטוחה בך. אתה לא יכול להתקרב אליה בכלל", הוא מספר.
לקח חודשים עד שהקשר והביטחון נבנו מחדש. "יש גם אשמה, בוודאי", הוא אומר. לצד האשמה, הוא מוסיף, היתה גם ההבנה שאין קיצור דרך: "זה מצב מסוים ואנחנו נעבוד כדי לשפר אותו, אבל זה בדיוק השיקום. בהתחלה אתה עוד לא יכול להיות האבא שאתה רוצה. ואז אתה מבין, גם על עצמך: רגע, גם אין לי את הכוחות האלה".
זוגיות חדשה-ישנה
גם הזוגיות נדרשה למצוא מחדש את המקום שלה. עמרי ולישי יחד כשש שנים, ושנתיים מתוכן חיו בנפרד. כשעמרי נשאל מה גילה מחדש מאז חזר, הוא מדבר דווקא על מה שלא נעלם. "הקשר שלנו אמנם די טרי, אנחנו יחד בסך הכל שש שנים, אבל זה שם, וזה לא השתנה".
בשנתיים שבהן עמרי היה בשבי, ללישי היתה מטרה אחת. היא גידלה את הבנות, התרוצצה בארץ ובעולם, התראיינה, נפגשה עם מקבלי החלטות ונאבקה כדי להחזיר אותו. דווקא אחרי שחזר, כשהמטרה שהחזיקה אותה במשך שנתיים הושגה, התחילה ההתמודדות שלה עצמה.
"אני חושבת שרק בחצי השנה האחרונה התחלתי בכלל להתעסק בזה", היא אומרת. "להבין מה זה אומר להיות בת ערובה, לראות את הילדה שלך בידיים של מישהו אחר, כשנשק מכוון אליה לראש".
בלילה הראשון אחרי שעמרי חזר הם כמעט לא ישנו. "דיברנו כמעט כל הלילה", מספרת לישי. היא סיפרה מה עבר כאן, והוא סיפר מה עבר שם. גם בהמשך היו יושבים בערבים ומנסים לחבר בין שתי המציאויות. הוא היה מספר על אירוע מהשבי, והיא ניסתה להיזכר מה התרחש באותו זמן בישראל.
עם הזמן הבינו שאין דרך להשלים את מה שהחמיצו. "שנתיים חיינו במציאויות נפרדות שלא השיקו ולא ידענו מתי הן ישיקו שוב", אומרת לישי. "שואלים אותנו 'השלמתם כבר את הפער?' אבל אי אפשר באמת להשלים שנתיים".
"יבואו אנשים רעים"
גם הבנות ניסו בהתחלה לספר לאבא את כל מה שעבר עליהן; איפה גרו, מה עשו ומה קרה. אבל בשלב מסוים, מספרת לישי, גם הן היו צריכות להבין שלא כל החיים יכולים להתנהל סביב השנתיים החסרות. "אנחנו צריכים לחיות את העכשיו", היא אומרת.
רוני בת ה־6 זוכרת היטב את 7 באוקטובר. עמרי מספר שבאחת השיחות על נחל עוז, כשהבינה שאנשים אחרים עשויים להיכנס לגור בשכירות במקומם בבית המשפחה, התגובה שלה היתה מיידית: "אבל זה מסוכן, יבואו אנשים רעים וייקחו אותם".
"עם הדברים האלה, להביא אותה לשם זה לא פשוט וזה לא נכון", אומר עמרי. ובכל זאת, הם עוד לא מרגישים בבית.
"אני מקווה שנמצא מחדש את המקום שירגיש בית כמו בנחל עוז", אומרת לישי, ומתארת תחושה מורכבת: מצד אחד הרצון לומר שלא ינצחו אותם, שהם אוהבים את המקום ושיחזרו אליו, ומצד שני, מה שהיה פעם חלק משגרת החיים בעוטף כבר לא נתפס בעיניהם כדבר שאפשר פשוט לקבל מחדש.
כמעט שנה אחרי, ההתמודדות מול המדינה על הדברים הבסיסיים ביותר ממשיכה להכביד על חייהם. "יש פה משבר אמון מאוד גדול", עמרי מסביר, "כל המאבקים האלה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו לא באמת תורמים לשיקום".
לדבריו, סוגיות שהיו אמורות לקבל פתרון ממשיכות להפוך למאבקים: "יש דברים שהם היו צריכים להחליט ולבצע, ולא עושים את זה ומערימים קשיים". ולישי מדברת על ההכרה בנפגעי חטיפה, על זכויות שורדי השבי, על פתרונות ארוכי טווח למי שאינם יכולים לחזור לבתיהם ועל הצורך בחקירת הכשלים שהובילו ל־7 באוקטובר.
"בדרך לתיקון ולשינוי"
לקראת הבחירות היא לא מסתירה את רצונה בשינוי, אבל גם לא מאמינה שחילופי שלטון לבדם יתקנו הכל. "מבחינתי, חייב להיות פה שינוי", היא אומרת. "להגיד שאני תולה בו את כל התקוות ושיהיה פה איזה עולם נפלא? לא. אבל אנחנו נהיה בסלילה של דרך לתיקון ולשינוי".
הפוליטיקה נכנסה לאחרונה גם למשפחה. דני מירן, אביו של עמרי, שהיה במשך שנתיים מהקולות המזוהים עם המאבק להשבת בנו, החליט להיכנס לזירה הפוליטית במסגרת מפלגת הגמלאים. עמרי מספר שאביו קיבל גם הצעות אחרות, אבל מבחינתו המוקד הוא העשייה החברתית.
לישי מבקשת להפריד בין המדינה כמערכת לבין האנשים. כשהיא מדברת על אנשי המילואים שיוצאים שוב ושוב לסבבים, היא אומרת: "אין לי מה להגיד חוץ מתודה".
מתוך השנה הזאת נולדה גם ההחלטה לצאת עם ההרצאות. עמרי כבר החל לעמוד בפני קהלים, ובהם גם חיילים. הוא חוזר ל־7 באוקטובר ואל השבי, אבל מתמקד בעיקר בהתמודדות המנטלית. "איך לחיות דקה אחרי דקה, יום ליום", הוא מתאר, "ומה עושים כדי להגן על הנפש ולשמר אותה עד כמה שניתן". מבחינתו, הסיפור הוא שליחות: "אנחנו פה לזמן קצוב וחייבים להעביר את הסיפור שלנו. אסור שהאמת הזאת תישכח".
המפגש המשותף עם לישי יהיה שונה. היא אפילו לא אוהבת לקרוא לו הרצאה. "זה שיח", היא אומרת - על החיים שלפני, על החיים בשנתיים שבהן חיו בנפרד ועל החיים שאחרי. עבור לישי יש בהחלטה גם ניסיון להחזיר לעצמם את הבעלות על הסיפור. לאורך כל תקופת השבי הקפידה לומר שלא ידעה מה עמרי חושב ומרגיש או מה עבר עליו. ועכשיו הוא כאן. "התחלתי להרגיש שמספרים את הסיפור שלנו", היא אומרת.
רוצה לחזור לטפל
במקביל, עמרי מתחיל לנסות לגעת גם בחיים שהיו לו לפני 7 באוקטובר. הוא רוצה לחזור לעולם השיאצו שבו עסק, אך עדיין לא מרגיש מוכן לחזור לטיפול מלא. לכן הוא מתחיל מסדנאות.
"שתהיה איזושהי נגיעה", הוא אומר, "איזושהי הסתגלות, איזושהי מדרגה". ומדרגה היא אולי מילה מדויקת לשנה הזאת. לא חזרה מלאה, לא סוף השיקום ולא ניסיון למחוק את מה שהיה. רק עוד צעד.
כשעמרי נחטף, לישי מספרת, היא הבטיחה לעצמה שהוא ישמע שוב את המילה "אבא", ושבנותיה יחיו בעולם טוב יותר. את ההבטחה הראשונה זכתה לראות מתגשמת. במפגש המחודש שלהם, בחזרה של עמרי לעולם הטיפול, בזוגיות שנבנית מחדש ובילדות שלומדות שאבא הוא כבר לא רק תמונה, הם מנסים לעבוד גם על ההבטחה השנייה. או כפי שעמרי אומר זאת: "עכשיו אני בחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
