כמעט שלוש שנים אחרי: משפחות המילואים ממשיכות לשלם מחיר כבד

בלילה הראשון של המלחמה ליחן חלפון לא עצמה עין. בעלה נועם כבר לא היה בבית, ובשילה שררה דממה מתוחה. ״הסתכלתי בעינית, הסתובבתי בין החלונות והחריצים. נורא חששתי שגם אצלנו הערבים ינסו לחקות את מה שהיה בעזה״, היא מספרת.

כמה שעות קודם לכן היא עוד צחקה עליו. נועם, שנפצע ברגל לפני המלחמה, התחיל לארוז תיק. ״טוב, מי יקרא לך עם הרגל שלך?״, אמרה לו. ואז הגיעה ההודעה. הפעם הראשונה שבה חזר הביתה הייתה, לפי ספירתה המדויקת של ליחן, אחרי שלושה שבועות ועשרים וארבע שעות. ״בשבועות הראשונים הוא גם לא תקשר. בקושי הצלחנו לדבר בטלפון״, היא אומרת. ״כל יום כזה שהוא לא מגיע מרגיש כמו שנתיים״.

רק אחרי כ־150 ימי מילואים, במהלך שלושה ימי עיבוד ביחידה, הבין נועם מה היה הקושי המרכזי של רבים מהלוחמים - והוא לא בהכרח קשור להקרבות בשדה הקרב. ״ציפיתי שכולם ידברו על הרגעים שבהם היו פצועים, ודווקא אלו לא היו הרגעים הקשים. הרגעים הקשים היו לצאת מהבית״, הוא אומר.

מכאן נולדה גם התובנה ששינתה, לדבריו, את היחידה: ״הלוחם שעומד מולך הוא לא האירוע. האירוע הוא האישה והילדים שנמצאים בבית, ושם צריך לתת את הדגש״.

היחידה החלה להפנות יותר תשומת לב למשפחות. מחוץ לה, אומרת ליחן, קרה דווקא ההפך. ״היום אנשים בטוחים שמי שעושה מילואים עושה את זה כי זה משתלם לו כלכלית. אף אחד לא מבין שיש אנשים שבאמת ממשיכים ללכת למילואים מתוך אידיאלים״.

בתחילת המלחמה אנשים הביאו אוכל, הציעו לקחת את הילדים מהגן או שאלו איך היא מסתדרת. היום, לדבריה, זה כמעט נעלם. ״אפילו מהחברות הקרובות כבר אין את אותה התעניינות״.

הילדים מתקשים לחזור לשגרה

אותה שחיקה מורגשת גם אצל נריה ודביר כהן, תושבי שילה. דביר, מטפל, פסיכותרפיסט ויועץ חינוכי, יצא בשמחת תורה מבית הכנסת היישר למילואים ונשאר כמעט חצי שנה ברצף. נריה, מאפרת ומסרקת כלות, נשארה עם הילדים ועם עבודה שלא ניתן לעצור - כשהיא בתחילת היריון.

המחיר לא איחר לבוא גם אצל הילדים. באסיפת הורים הציעה המורה לבדוק אם לבתם יש בעיות קשב וריכוז. ״אמרתי לה: את יודעת שאנחנו כבר חודשיים בתוך המילואים, והילדה סוחבת המון. ואז היא אומרת לי: וואי, האמת היא שלא חשבנו״.

הבת הקטנה הייתה בת שנה וחצי כשדביר יצא לסבב הראשון. ״פתאום הוא נעלם לה לחצי שנה, ואז אחרי כמה חודשים שוב נעלם לכמה חודשים״, אומרת נריה. במשך תקופה הפכה ההגעה לגן לאירוע של בכי וצרחות. ״אני חושבת שהקושי הגדול במילואים הוא הבדידות״, היא אומרת. ״אתה מרגיש שאתה סוחב את כל הקושי, וכל עם ישראל ממשיך כרגיל״.

גם אצל משפחת חלפון הופיעו הסימנים. הבת הגדולה הפסיקה לישון לבד, הבן הקטן מתקשה להירדם כשאביו אינו בבית, והבכור חזר לישון עם אצבע בפה. ״הם מזמן הרימו לנו דגלים אדומים״, אומרת ליחן. ״כל פעם חשבנו שנצליח לפתור את זה לבד, עד שהבנו שזה הרבה יותר עמוק. רק עכשיו, אחרי שלוש שנים, שלחנו אותם לטיפול״.

העמותה שצמחה מתוך טראומה של ילד

חוה קליינמן, עובדת סוציאלית בעלת שלושים שנות ניסיון וסמנכ״לית עמותת קרן שילה, פוגשת את התופעות האלה שוב ושוב. ״אני באמת חושבת שהמשבר הכי גדול במדינה הוא משבר של משפחות המילואים״, היא אומרת. ״לא צפינו שהמצב הזה יימשך כל כך הרבה זמן״.

קרן שילה עצמה נולדה מתוך טראומה של ילד. לפני יותר משני עשורים נסע דוד רובין, תושב שילה שעלה מארצות הברית, עם בנו בן השלוש, כשמחבלים פתחו לעברם באש. רובין נפגע ברגל ובנו בראשו. ״הכדור שנכנס לראש שלו פספס את גזע המוח במילימטר״, הוא מספר.

לאחר שחזרו הביתה הבחין רובין שבנו משחזר את הפיגוע באמצעות משחק בבובות. ״הוא הרים בובה ואמר לי: זה האבא, יש לו חור בתוך הרגל. ואז הוא הרים עוד בובה: זה תינוק״. רובין הבין שהילד מנסה לעבד את מה שעבר. ״הבנתי שאני צריך לעשות משהו עם זה״. מתוך החוויה הזו צמחה העמותה.

יותר משני עשורים לאחר מכן היא מטפלת במציאות רחבה בהרבה. לפי נתוני קרן שילה, בשנה האחרונה קיבלו יותר מ־4,000 ילדים טיפול ותמיכה רגשית באמצעות העמותה. אצל ילדי משפחות המילואים, אומרת קליינמן, היא רואה רגרסיה, קשיי שינה, חרדה וקושי להתרכז. ״הם באמת עסוקים ברגע: מה יהיה? מי יהיה בבית היום? מי ייקח אותי?״.

לדבריה, דווקא העובדה שהמצב הפך שכיח מקשה לזהות עד כמה הוא חריג. ״זה כבר נראה לכם נורמטיבי. זה לא״.

לנריה יש בקשה פשוטה: ״אני אשמח שתהיה יותר הכרה, שיבינו באמת את הדבר הזה שנקרא משפחות מגויסים. מה הגבר עובר, מה האישה עוברת, מה הילדים עוברים״. ומה היא מבקשת בפועל? ״תמיכה ביום־יום״.

כמעט שלוש שנים אחרי שהמלחמה התחילה, זה אולי הדבר שקל ביותר לשכוח: בכל פעם שהלוחם יוצא שוב מהדלת, חלק מהמלחמה נשאר בבית.