ללי דרעי: "אין מילים לכאב הזה"

מפגש יוצא דופן בין שתי אימהות שחייהן התהפכו לחלוטין: ללי דרעי, אימו השכולה של הלוחם רס"ל סעדיה דרעי ז"ל וחברת מפלגת "עמך ישראל", התיישבה לשיחה עמוקה ופתוחה בפודקאסט "לצאת מדעתנו" מבית רשת הפודקאסטים All in, בהגשת מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן שנחטפה לרצועת עזה ב-7 באוקטובר והושבה בחיים.

במהלך הפרק פתחה דרעי את הלב על המסע שעברה מאז השבעה באוקטובר: מהשתחררות מהצורך 'להיות צודקת' ועד לחיפוש מתמיד אחר חיבורים, מתוך אמונה עמוקה כי דווקא מתוך השבר הגדול מחויב העם לבחון מחדש את עמדותיו ולצאת מהקבועות שבהן הוא נתון.

"אני שומעת את פסוקי עקידת יצחק, 'קח את בנך את יחידך אשר אהבת'"

בנה של ללי, סעדיה דרעי ז"ל - תלמיד ישיבה ביפו ואב לילדים - נהרג בקרב ברצועת עזה ב-20 ביוני 2024, בתקרית קשה שבה נפל יחד עם חברו לצוות וללחימה, עומר סמדג'ה ז"ל.

דרעי שחזרה את השעות המטלטלות שבהן קיבלה את הבשורה המרה, דווקא בזמן ששהתה בשדרות במסגרת תפקידה כמנהלת פרויקט בעמותת "חמניות", המסייעת ליתומי מלחמה: "חזרתי הביתה והם פתחו לי את הדלת. לא שמעתי דפיקות, הם כבר היו בתוך הבית. הקצינים אומרים לי בסגנון המסוים שלהם: 'ללי, בנייך סעדיה יעקב קובי נהרג היום ברצועת עזה'. ואני שומעת את פסוקי עקידת יצחק, 'קח את בנך את יחידך אשר אהבת'. אין מילים לכאב הזה, עדיין אני לא מוצאת את המילים לתאר אותו. להתעלף פעמיים, ואז לצאת למשימות - להודיע לאחים שלו, ולהודיע לאמא שלי, שמחזיקה בידיים ואומרת 'קח אותי, אל תקח אותו'".

כשנשאלה מה נשבר בה באותו יום נורא, השיבה דרעי בתובנה שריגשה את לשם גונן: "זה מוזר ולקח לי הרבה זמן להסכים להגיד את זה בקול - לא נשבר לי כלום. נבנתה בי ללי חדשה. מה שנשבר אלו החומות שהחזקתי נורא חזק כדי לשמור על המקום שלי. פתאום הפכתי לגוש של אמת. הפכתי את הבחירה החופשית שלי לכוח הכי גדול שיש לי".

מראש המטה במשרד הממשלתי - לחמ"ל המתנדבים בשדרות

לפני אסון 7 באוקטובר כיהנה דרעי כראש מטה במשרד ההסברה, כתבה טורי דעה והייתה דמות פובליציסטית בולטת בתקשורת. "הייתי נורא צודקת", היא מעידה על עצמה בגילוי לב. "הייתי בעמדה נפשית שרק אני צודקת. עסקתי המון ברפורמה המשפטית ובמאבקים הציבוריים. אבל ב-7 באוקטובר משהו התפוצץ. אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת לעולם הזה, זה לא המקום שלי".

בשבועות הראשונים למלחמה, בעוד אביה מאושפז בטיפול נמרץ, ירדה דרעי לשדרות עם מזוודה כדי להתנדב בחמ"ל העירוני. שם, היא מספרת, עברה שיעור עמוק ביכולת לראות את האחר: "נפגשתי שם אנשים עם חולצות של 'אחים לנשק' ואנשים חרדים - קבוצות שיש לי איתן ויכוחים נוקבים מאוד. ונזכרתי בשיעור על שנאת חינם. שנאת חינם זה כשאת שונאת אפילו את החן שלהם. ואמרתי רגע - האנשים האלה שבאים ומחלקים אוכל לקשישים, שעושים פטרולים בעיר רפאים תחת אזעקות - יש להם חן. אם את יכולה לאהוב את החן שלהם, את יכולה גם לנהל מחלוקת".

דרעי הדגישה כי ההתמודדות הלאומית דורשת מאיתנו לאמץ "מבט אימהי" - מבט שרואה מאחורי הכעס וההפגנות את הפחד ואת הכאב העמוק. "אנחנו עם שנמצא בהתקף חרדה בלתי פוסק, וכל פחד מוכיח לאנשים שהם צודקים. התפקיד שלי כרגע, בשיח שאני נכנסת אליו, הוא להזכיר לעם הזה את גודלו ואת תפקידו בעולם. להזכיר לו שאנחנו עם שצומח מטראומה - וכששמים אותנו בעפר, אנחנו זרעים שמכים שורשים עוד יותר חזקים".