על פרשת יובל קסטלמן ז"ל: "טרגדיה אחת לא תתוקן בטרגדיה נוספת"

שמי איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף מביתו בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר 2023. לאחר 65 ימים בשבי הצליח יותם להימלט יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה. ב-15 בדצמבר 2023 נהרגו שלושתם בשוגג מירי חיילי צה"ל.

למען הגילוי הנאות, לא הכרתי את אביעד פריג׳ה בזמן האירוע או בתקופה שקדמה למשפט. פגשתי אותו לראשונה לפני כחודש, כשביקרתי בבית משפחתו. איש לא ביקש ממני לכתוב את הדברים האלה. אני עושה זאת ביוזמתי ומתוך תחושת חובה מוסרית - לא רק כלפי אביעד, אלא גם כלפי החברה הישראלית וכלפי דמותה של המדינה היחידה שיש לי.

אינני שופטת ואינני עורכת דין. לא הייתי בזירת הפיגוע, אינני מכירה את מלוא חומר הראיות ואינני מתיימרת לקבוע מה התרחש בכל אחת מאותן שניות. בירור העובדות והאחריות מסור בידי בית המשפט.

חשוב לי גם לומר באופן הברור ביותר: יובל קסטלמן ז"ל היה גיבור. הוא בחר לרוץ אל הסכנה, סיכן את חייו והציל חיי אדם. מותו הוא אסון נורא. אינני יכולה ואינני מבקשת לדבר בשם משפחתו, לסלוח בשמה או להמעיט בזכותה לבקש אמת וצדק. אני מרכינה את ראשי מול כאבה.

אינני מצפה ממשפחת קסטלמן לבחור בבחירה שאני בחרתי, ואינני שופטת את דרכה. לכל משפחה הדרך שלה לשאת אובדן שאי אפשר לשאת. אני יכולה רק להניח לצד כאבה את מה שלמדתי מן האובדן שלי.

"רציתי להגיד לכם שאני אוהבת אתכם"

ב-7 באוקטובר נחטף בני מביתו. באותו יום ובימים שאחריו קמו אנשים מכל רחבי הארץ, לבשו מדים ויצאו להילחם כדי להגן עלינו ולהשיב את החטופים הביתה. לאחר מותו של יותם פגשתי רבים מהם. ראיתי מקרוב שגם מי שלא לחץ על ההדק שפגע בו נושא בתוכו פצע, שאלה ואשמה.

פגשתי גם את החיילים שהיו מעורבים בירי שבו נהרג בני. הם הרגו את גופו של יותם, אך לא את רוחו ולא את נשמתו.

בימי השבעה הקלטתי להם הודעה שפתחה במילים: "אני איריס, אמא של יותם. רציתי להגיד לכם שאני אוהבת אתכם מאוד". אלה לא היו מילים שתכננתי מראש. הן יצאו מתוכי ברגע שבו יכולתי לבחור את מי להאשים, ובחרתי לראות גם את כאבם של החיילים.

אמרתי להם שמשפחתנו אוהבת אותם, שאיננו מאשימים אותם ושאנחנו מבקשים שימשיכו לשמור על עצמם ולהילחם. הזמנתי אותם לבוא לביתנו, כדי שנוכל לחבק אותם ולהביט להם בעיניים.

לא עשיתי זאת משום שמותו של יותם היה קל בעיניי, או משום שאין חשיבות לתחקיר, לאחריות, לנהלים וללמידה. עשיתי זאת משום שהבנתי שבתוך שדה קרב, בתוך פחד, ערפל, בלבול ואיום על החיים, בני אדם נאלצים לקבל בשניות החלטות שאנשים היושבים בחדר שקט יכולים לבחון במשך חודשים ושנים.

ראיתי באותם חיילים את ילדיי. ידעתי שאילו אחד מבניי היה עומד שם כחייל, בתוך אותה מציאות, גם הוא היה עלול לטעות טעות נוראה ובלתי הפיכה.

אין פירוש הדבר שכל פעולה הנעשית בזמן מלחמה מותרת או שאין צורך לבדוק אותה. מדינה מוסרית חייבת לחקור את עצמה, ללמוד, לשפר את הכשרת חייליה ולשמור ככל האפשר על חיי חפים מפשע - יהודים וערבים כאחד. חמלה אינה פוטרת מאחריות, כשם שאחריות אינה מחייבת אותנו לוותר על חמלה.

לראות גם את האדם

אני מבקשת מבית המשפט להביט באביעד לא רק דרך התוצאה הנוראה, אלא גם דרך המציאות שבתוכה פעל: אדם שנקלע לפיגוע, חתר למגע, סיכן את חייו מתוך רצון להציל אחרים ונדרש לקבל החלטות בתוך רגעים של אימה וכאוס.

אינני יודעת מה ראה, מה הבין ומה חשב באותה שנייה. אני מבקשת רק שלא נעמיד פנים שאנחנו יודעים בוודאות כיצד אנחנו עצמנו היינו פועלים אילו עמדנו במקומו.

אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. הסליחה במסורת היהודית אינה מחיקת האמת ואינה הכחשת הכאב. היא אינה אומרת שלא התרחש אסון ואינה מונעת בירור של אחריות. היא מבקשת מאיתנו דבר קשה יותר: להחזיק יחד את הדין ואת הרחמים; לראות את המעשה, ובאותה עת לא לאבד את האדם.

אדם אינו רק הרגע הקשה ביותר בחייו, וטעותו הנוראה ביותר אינה בהכרח כל מהותו. אנחנו מבקשים רחמים לא מפני שאין דין, אלא מפני שאנחנו יודעים שכל אדם עלול להיכשל, לטעות ולהזדקק לכך שמישהו יראה בו יותר מן הרגע שבו חרב עולמו.

אינני מבקשת מבית המשפט להתעלם מן הראיות או להחליף את הדין ברגש. אני מבקשת כי בעת בחינת העובדות והאחריות יינתן מלוא המשקל גם לנסיבות הבלתי אפשריות, לכוונתו של אדם שיצא להציל חיים, למגבלות השיפוט האנושי בשעת סכנה ולמחיר הנפשי והאנושי שכבר נגבה מכל המעורבים.

מותו של יובל אינו צריך להישכח, וגבורתו אינה יכולה להימחק. אולם אינני מאמינה שתיקון של טרגדיה אחת חייב להיעשות באמצעות יצירתה של טרגדיה נוספת. הצדק שאנחנו מבקשים לעצמנו כחברה חייב לדעת להגן על החיים, לחקור את האמת ולשאת באחריות - ובה בעת להשאיר מקום לרחמים.

אינני מבקשת לעצום עיניים בפני האמת. אני מבקשת להביט בה בעיניים פקוחות לרווחה - ולראות בתוכה את כולם: את יובל הגיבור, את משפחתו שאיבדה אותו, את אביעד שנכנס אל האש כדי להציל חיים ואת המציאות הנוראה שהפגישה ביניהם באותן שניות.

עשו משפט. אך בתוך המשפט השאירו מקום גם לרחמים. זהותה המוסרית של מדינה אינה נבחנת רק ביכולתה להעמיד אדם לדין, אלא גם ביכולתה לראות את האדם השלם העומד לפניה.

זהו הקול שאני מבקשת להשמיע: לא קול היודע את האמת לאמיתה, אלא קולה של אם שאיבדה את בנה מאש חייליה ובחרה, גם מתוך השבר, שלא להוסיף שנאה, אשמה והרס למעגל הכאב.