לא רק צה”ל יורד דרומה: פרויקט ההייטק הגדול בנגב

ראובן עלה לישראל בלי לדעת עברית ובהמשך מצא את עצמו קרוב לעולם הפשע. יסמין גידלה לבדה את בנה ועבדה בשלוש עבודות, ויעקב כבר השתכנע שהתחום הטכנולוגי לא נועד לו. שלושתם הגיעו בסופו של דבר לאינטל בקריית גת, ובקרוב יקבלו תעודת הנדסאי. עכשיו המודל שאפשר להם לעשות את הדרך הזאת מתרחב בניסיון להכניס עוד כ-300 תושבים מהאזור לתעשייה המתקדמת.

כשהמשטרה הגיעה לבית הוריו, ראובן כבר ידע שהוא מסתובב במקום מסוכן. הוא עלה לישראל מברית המועצות ב-1992 בלי לדעת עברית, התקשה למצוא את מקומו במערכת החינוך, עבר בין פנימיות והתחיל לעבוד בגיל צעיר. אחרי הצבא, הוא מספר, חיפש כסף מהיר ומצא את עצמו עם רגל אחת בעולם הפשע, בין היתר כששמר על אנשי עולם תחתון.

דווקא המפגש עם הוריו באותו יום גרם לו להבין שהוא חייב לעצור. המבט שלהם, הוא מספר, נשאר איתו. הוא יצא מהעולם הזה, אבל העבר לא נעלם יחד איתו, והתחושה הייתה שדלתות מסוימות כבר נסגרו.

לאינטל הוא הגיע בכלל במקרה, ומבחוץ. במשך תקופה עבד כמדריך חדר כושר מטעם חברה חיצונית. בכל יום נכנס למפעל בקריית גת, פגש את העובדים, ראה את סביבת העבודה וחשב לעצמו שהיה רוצה להיות חלק ממנה. אבל מבחינתו זה נשאר בגדר מחשבה. הוא לא האמין שאדם עם הסיפור שלו יכול להפוך לעובד בחברה.

היום הוא עובד בחדר הנקי באינטל. בשבועות הקרובים הוא גם צפוי לקבל את תעודת ההנדסאי שלו. במקביל לעבודה הוא משתתף כניצב בהפקות טלוויזיה, ובהן הסדרה “תחריר”.

האחריות על כתפיה 

גם יסמין כהן, אם חד הורית בת 43 מקריית גת, הגיעה לאותה נקודה בדרך אחרת לגמרי. אחרי הגירושים היא הבינה שהאחריות לפרנסה שלה ושל בנה נמצאת כולה על כתפיה, ומצאה את עצמה עובדת בשלוש עבודות במקביל.

מבחינתה, חברה כמו אינטל הייתה שייכת לעולם אחר. “עבורי אינטל תמיד הייתה שם ששומעים ואומרים עליו ‘וואו’. חברה עולמית שעובדים בה אנשים עם תארים ותעודות”, היא מספרת.

כשהגיעה לסיור במפעל וראתה את החדר הנקי ואת העובדים בחליפות, היא אמנם דמיינה את עצמה שם, אבל מיד פסלה את המחשבה. “מה לי ולמקום כזה? איך אני בכלל אשתלב פה?”

היא הייתה כל כך משוכנעת שלא תתקבל, שלא סיפרה אפילו לבנה, לאמה או לאחיותיה שהיא מועמדת. “רק אחרי שחתמתי על החוזה התקשרתי וסיפרתי להם”, היא מספרת. כיום היא עובדת בתפקיד טכני במפעל, וגם היא צפויה לקבל בקרוב תעודת הנדסאי.

כמוה גם יעקב לביא שכבר ניסה בעבר להגיע לתחום הטכנולוגי. במשך שנים הוא עבד כמחסנאי וכמלגזן, אף שתמיד נמשך לעבודה טכנית. הוא החל לימודי הנדסאות, התקשה במתמטיקה ובפיזיקה, פרש והגיע למסקנה שהבעיה היא בו.

"התחום לא בשבילי"

“שכנעתי את עצמי שהתחום הטכנולוגי פשוט לא בשבילי”, הוא מספר. “חברה כמו אינטל נראתה לי שייכת לאנשים שהגיעו בדרך אחרת, עם התעודות והידע שכבר היו חסרים לי”.

אחרי שהתקבל לאינטל כמומחה ייצור, התמונה התחילה להשתנות. העבודה עצמה הוכיחה לו שהקושי שהיה לו בכיתה לא בהכרח מעיד על היכולת שלו בשטח. הביטחון שרכש אפשר לו לחזור למסלול שממנו פרש ולהשלים את לימודי ההנדסאות.

שלושת הסיפורים האלה הם למעשה נקודת המוצא של פרויקט רחב יותר שמושק כעת בקריית גת.

לפני כשמונה שנים החל באינטל מודל “אופק דרום”, שבמסגרתו הוכשרו כ־150 מתושבי האזור לתעסוקה ישירה במפעל. הרעיון היה שונה ממסלול הכשרה רגיל: לא ללמוד במשך תקופה ואז לצאת לבד לחפש עבודה, אלא להיכנס לסביבת עבודה אמיתית, להוכיח יכולת ולצמצם פערי ידע תוך כדי הדרך.

כעת המודל מתרחב מעבר לאינטל. במסגרת הפרויקט החדש, שמובילים “שותפות ביחד” של הסוכנות היהודית והקהילה היהודית בשיקגו יחד עם שורה של גופים מקומיים ותעשייתיים, צפויים כ־300 תושבים מקריית גת, שפיר ולכיש לעבור בשלוש השנים הקרובות הכשרות שמותאמות מראש לצורכי המפעלים באזור. בשנה הראשונה מתוכננות שש הכשרות לכ־80 משתתפים, ושתי הכשרות כבר יצאו לדרך.

חשמל, אלקטרוניקה וריתוך

ההכשרות צפויות לכלול בין היתר חשמל, אלקטרוניקה, חיווט והלחמה, ריתוך, CNC, חומרים מורכבים ומיזוג וקירור. המטרה היא לחבר בין מפעלים שמתקשים למצוא כוח אדם מקצועי לבין תושבים שיש להם יכולת ומוטיבציה, אבל לא תמיד את התעודה או את המסלול המקובל להגיע למשרות האלה.

דניאל בן עטר, סגן נשיא תאגידי, מנכ”ל ארגון הייצור העולמי של אינטל ומנכ”ל משותף של אינטל ישראל, שהיה ממובילי המודל המקורי, מסביר כי השינוי המרכזי היה באופן שבו מסתכלים על המועמד.

“במקום להתמקד רק בקורות החיים של האנשים, בחרנו להתמקד ביכולות והפוטנציאל שלהם”, הוא אומר. “האתגר שלנו היה לבנות תהליך לגיוס והכשרת עובדים מבלי להוריד את רף המצוינות”.

במשך שנים דיברו על עתיד הנגב דרך השאלה אילו בסיסים, חברות ותשתיות יעברו דרומה. הפרויקט הזה מציב שאלה אחרת: כמה מהתושבים שכבר חיים באזור יצליחו להיכנס אל המשרות שנוצרות סביבם.

אצל ראובן, יסמין ויעקב התשובה כבר קיבלה צורה. בעוד כמה שבועות, כשיעמדו בטקס ויקבלו את תעודת ההנדסאי, מאחוריה יהיו שלושה מסלולים שונים מאוד: אחד שניסה להתרחק מעבר שכבר איים לקבוע את עתידו, אחת שנשאה לבדה את פרנסת הבית ואחד שכבר ויתר על האפשרות ללמוד מקצוע טכנולוגי. עכשיו מנסים להפוך את הדרך שהם עברו ממקרה פרטי למסלול שעוד מאות תושבים בדרום יוכלו לעבור.