"איך לא שמנו לב?": אוריאל לחם בעזה ושם קץ לחייו, חבריו מהנח"ל מדברים

הם נכנסו לחדר ברוח סערה. 11 גברים צעירים, חזקים ומצחיקים, בשיזוף קיצי ושקיות טייק־אווי בידיים. מי שרואה אותם כך יתקשה לדמיין את כובד המטען שהם סוחבים על גבם. אלה לוחמי מחלקת ה"רתק" בפלוגה המבצעית של גדוד 932 בחטיבת הנח"ל – חבורה שעברה יחד מלחמה ואיבדה שניים מחבריה בקרבות בעזה. בשבוע שעבר החבורה הזו איבדה חבר נוסף, אוריאל גטהון ז"ל, ששם קץ לחייו לאחר מאבק קשה בפוסט טראומה שהתפרצה לאחר השירות. "היו לו שאיפות מאוד גדולות לחיים האלו".

את הדרך שלהם הם התחילו באוגוסט 2021. 24 לוחמים שעשו הכל ביחד, והיום המצבה הזו חסרה. "נכנסנו בכניסה הראשונה לעזה, היינו הכי וותיקים ובאנו באווירה של לטרוף", ערן אומר ומוסיף, "וטרפנו". במשך 5 חודשים הם נלחמו בנחישות ו"כבר הרגישו בבית בעזה", לדבריהם.

"ואיכשהו הזמן עבר ולא קרה לנו כלום", ליעד אומר. "הרגשתי שזה לא הגיוני, סטטיסטית. פחדתי להיכנס כל פעם מחדש, בחשש שהפעם זו הפעם". ואז זה קרה. אברהם אובגן ז"ל, חברם לצוות, נפל בהיתקלות פנים אל פנים. "לא דיברנו על התרחיש הזה, על מה קורה אם מתים?", דרור מספר, "ערב אחד ישבתי לכתוב מכתב פרידה. אברהם ז"ל ראה אותי וצחק, 'מה יש לך בוהדנה?! די, אתה תחזור!'".

הם ניסו לחזק אחד את השני, אבל מהר מאוד הגיעה מכה נוספת. ליאור רביב ז"ל, חברם לצוות, נפל גם הוא בהיתקלות פנים אל פנים. "כבר חווינו חורבן, לא האמנו שיהיה גם חורבן בית שני", אומר סירי, "למה זה קורה לנו שוב?! נכנסנו לפאניקה, הבנו שהכל יכול לקרות". ליעם, מ"מ המחלקה, חורץ: "כולנו חיינו מציאות שבה אנחנו יכולים למות בכל רגע". אילון מוסיף: "אני הייתי משוכנע שאני עומד למות, ממש הייתי בטוח, והשלמתי עם זה".

מאז עברו שנתיים. אותם 22 צעירים הספיקו לגזור חוגר, להאריך שיער ולטוס לדרום אמריקה. אבל בשבוע האחרון הצוות הזה חווה אובדן נוסף, כאשר אוריאל גטהון, הנגביסט של הצוות ולדבריהם גם "הדבק של החבורה", חווה התקף פוסט טראומתי, בעקבות חוויות השירות, שהוביל אותו לשים קץ לחייו. האובדן של אוריאל לא השאיר מקום לספק: אין דרך לברוח מהאירועים שהם עברו, גם אם יטוסו לקצה השני של העולם.

"אוריאל היה איזון מושלם בין שטותניקיות לעשייה ומקצוענות. שילוב מנצח", אומר ליעם. "מצד אחד, הוא היה מצחיק וזורם, מצד שני, הראשון שאשבץ לכל משימה, סמכתי עליו בעיניים עצומות", הם מסכימים. "אוריאל אמנם לא היה דברן גדול, אבל עם נוכחות חזקה. הוא היה מקשיב מעולה. במשך שעות ארוכות בשמירות רק אני הייתי מדבר, והוא היה שואל ומתעניין", אומר סירי.

הסיפורים על אוריאל לא נגמרים. "כשעלינו לקו הצוות הפסיק לרוץ, זה היה משגע אותי", ליעם נזכר, "אז הבטחתי למי שירוץ 10 ק"מ – שייצא מוקדם יותר הביתה". "ועדיין אף אחד לא היה רץ", הם צוחקים ומוסיפים, "חוץ מאוריאל. אוריאל היה כזה ישר. לא היה נעים לו לצאת הביתה לבד, אז הוא לקח גם טלפונים של אחרים ורץ איתם".

נעם, מפקד הכיתה והצמד של אוריאל, מתאר לוחם ששאף להיות ערוך לכל תקרית: "הוא הסתכל בביקורתיות על העולם כדי להפוך אותו לטוב יותר. ותמיד הרגיש הרבה אחריות על מה שקורה סביבו". "הוא הרגיש אשם, והיה מלקה את עצמו על זה שהוא לא היה פיזית עם ליאור כשזה קרה לו. שהיה לו עוד הרבה על מה לדבר עם אברהם", ליעם אומר, "הוא לקח את זה על עצמו, כאילו הוא זה שירה בהם".

אוריאל לא הניח את התחושות האלו בפני הסביבה. "חשבנו שהוא עובד בשב"כ", דניאל אומר. אוריאל תמיד עשה יותר משהיה מדבר: "הוא רצה לשמור על הדמות של החזק בעינינו ובעיני המשפחה שלו. הוא אמר 'אני יודע שגם להם קשה, אם הם יראו אותי נשבר זה בכלל ישבור אותם'", ליעם מספר. שבועיים לפני מותו, בסדנת עיבוד, אוריאל דיבר במעגל שיח: "הוא היה נראה מאוד מבולבל, אבל תוך כדי מצחקק ומחייך... בדיעבד אני חושב שהוא פשוט לא מצא מילים לתחושות שלו".

ואז אני שואלת, "מישהו פה מרגיש תחושת אשמה?" ושקט מחריש אוזניים מציף את החלל. אבי, מפקד הכיתה והחובש של הצוות, אומר ברגע אמיץ ופגיע: "מי יכול לחיות עם התחושה שהוא הרג את חבר שלו?".

וכך, בזה אחר זה, החברים מתחילים להתפרק. "תחושה של כישלון", אומר אילון בעצב. "תמיד תחיה בנו השאלה הזאת – 'מה יכולנו לעשות אחרת? איך לא שמנו לב?'" גם סירי אומר בכעס: "יא אללה, איך פספסתי? כשהבנתי שהוא חווה אירוע טראומתי לא ידעתי אפילו איך ניגשים לזה". דרור מוסיף: "יוצא לי הרבה לחשוב, אולי עדיף שאוריאל, אברהם וליאור יהיו פה במקומי? אולי הם היו עושים דברים יותר משמעותיים ממני בעולם הזה?".

"יש איזה דיבור בצבא שאם לוחם מבקש קב"ן מורידים אותו מלוחמה", ממשיך דרור. "צריך להפוך את הביקור אצל הקב"ן לחובה, לא לשאול אותנו", הם מסכמים, ואילון מוסיף: "הצבא מאוד טוב בלספר את סיפורי הגיבורים שנפלו במלחמה, אבל הוא צריך לדעת להתייחס למי שהמלחמה נשארה איתו. בסוף עם כל הכבוד, בואו נדבר על מי שחי. יש פה מה להציל, עם מי לעבוד".

אוריאל מצטרף לגל אירועי האובדנות בקרב חיילי ולוחמי צה"ל. בדיון בוועדת המשנה למשאבי אנוש בינואר 2026 הציג צה"ל כי 22 משרתים שמו קץ לחייהם ב-2025, לעומת 21 ב-2024 ו-14 ב-2022. נכון ל-23 באוגוסט 2026 נרשמו 19, ועוד אחד עם אוריאל שלא היה חייל סדיר.

גם בקו הסיוע של עמותת נט"ל מזהים עלייה משמעותית, עם כ-160 שיחות בחודש יולי האחרון, שיא שלילי בשיחות בעלות אופי אובדני. בפורום יהלומי הקרב מגיבים: "אי אפשר להמשיך להתייחס לכל מקרה כאל טרגדיה פרטית ונפרדת. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר לאומי, ועד היום אין תוכנית לאומית מקיפה להתמודדות עם אובדנות בקרב חיילים, משוחררים והלומי קרב".

גל נסים עמנואל, מייסדת ומנכ"לית תנועת מש"ה: "למרות הקושי המובנה בזיהוי המצוקה – שכן גברים נוטים פחות לשתף – אובדנות אינה גזירת גורל ויש מה לעשות. הסביבה הקרובה היא גורם קריטי במניעה, אך נדרשת מיומנות נרכשת של זיהוי סימנים, שאילת שאלות באופן ישיר וחיבור לעזרה".

מתמודד עם מצוקה נפשית? מרכז הסיוע של ער"ן זמין 24/7: 0528451201

או לחץ כאן לאתר יחידות "לא לבד בזה"