"אף אם של פצוע לא תישאר לבד": בנה נפצע אנושות בעזה - ומיכל יצאה למאבק

אמצע חודש מאי, לפני שנתיים, קיבלה מיכל אסבן (58), תושבת בית אל ואם לשמונה, שיחת טלפון שהפכה את עולמה.

"את אמא של יותם?" שאל הקול מצידו השני של הקו. אסבן השיבה בחיוב בדאגה, כי ידעה שבנה בעזה. כששאלה מה קרה, השתרר שקט מצידו השני של הקו. "נכנסתי ללחץ אימים. ואז קול נשי אמר: 'שלום, אני אחות בטיפול נמרץ בשערי צדק, הבן שלכם יותם כאן, תגיעו מייד לבית החולים'. נפלתי. לא היה לי למי להתקשר, אז התקשרתי לבן הבכור שלי, שמשרת כמג"ד וכבר חצי שנה לא היה זמין כי הוא היה בלחימה. בנס של החיים הוא ענה. שאלתי אותו מה קרה ליותם. הוא בירר ואמר: 'היה דו"צ של שריון וצנחנים בג'באליה. תגידי תודה שיש לך ילד'. מתברר שיותם חטף פגיעת ראש קשה".

מיכל ובעלה טסו לבית החולים, שם חיכו להם הרופאים בכניסה ובישרו להם על חומרת הפציעה ועל העובדה שיותם מנותח כבר שעות. "הם לא ידעו אם הוא יקום. גם אנחנו לא ידענו לאיזה כיוון זה הולך, הוא יכול היה להישאר צמח. שמונה ימים הייתי בחוסר ודאות".

אבל בתוך הסיוט הזה, מיכל שמה לב שבכל חדר יש חייל פצוע ואם שבוכה לצד מיטתו. "נדרתי שאם הילד שלי מתאושש אפילו קצת, אני אתמוך באימהות האלה, והן לא יישארו לבדן".

נוסף על עבודתה במשרד החינוך, מיכל עוסקת בצורפות. כשיותם החל להתאושש, נהגה לעבור בין האימהות ולחלק להן תכשיטים שהכינה. כשיותם הועבר לביה"ח שיבא, המשיכה במנהגה זה, אבל לא הצליחה לחלק לכל האימהות, כי לא היה לה מספיק כסף לממן את החומרים היקרים.

250 צמידים במתנה

אבל אז, מישהו שראה מה היא עושה החליט לממן את החומרים כדי שתוכל להעניק נחמה לאימהות נוספות. כך יצרה תכשיטים שהוענקו ל־250 אימהות של פצועים. 

אסבן הבינה שתכשיטים זה נחמד, אבל אינם נותנים מענה לצורכי האימהות. היא ארגנה אירוע עם סדנאות תרפיה, אמנות, מקום של חיבור ותמיכה.

"אני אדם עובד ולא חשבתי להמשיך מעבר ליום החד־פעמי הזה, אבל באירוע עצמו נוכחתי לגלות שלא קלטתי את האירוע. ראיתי אימהות שרות עם גיטרה, בוכות ומחבקות זו את זו בלי היכרות מוקדמת".

באותו ערב נדרה אסבן שלא תפסיק את הפעילות. בעזרת אורנה שפירא, גם היא אם של פצוע, הקימה את "אמא לביאה" - פורום המאגד כ־600 אימהות של פצועים, והן יצאו למאבק. "המדינה לקחה את הבן שלנו לקרב, אבל כשהוא נפצע היא לא רואה אותנו. מישהו גידל את הגיבור הזה, הוא לא גדל ביער, מישהו חינך אותו להיות גיבור. לא הצלחתי להבין למה שכשהגיבור הזה כמעט מת, אמא שלו נשארת בלי תמיכה.

"אני מקבלת פניות של אימהות 24/7. הוצאתי 144 אימהות לחמישה מסעות, בתמיכה פילנתרופית. אף פעם לא הבנתי מה זה חייל פצוע עד שהבן שלי נפצע. זה מאוד קשה כשאת בבית החולים חצי שנה ואין לך מה לאכול, אין לך משכורת כי את לא עובדת.

"ההורים די ננטשו. שום ארגון לא מוכן לעזור לנו. פנינו לכל הארגונים ואני שואלת - מי אחראי על אם הגיבור? האם זה מה שמגיע לה? החלטתי שבמקום לשבת ולבכות, אדאג לאימהות הפצועים.

"אפילו עזבתי בשביל זה את העבודה שלי. דיברתי עם אינספור שרים וחברי כנסת. זה לא הזיז לאף אחד. שנתיים ניסינו לדבר עם שר הביטחון ולא הצלחנו. רק השרים סופר, קיש וסטרוק הושיטו יד, וגם יפה בן דויד מהסתדרות המורים ופדרציית ניו יורק עזרו לנו. אבל עיקר המשקל של קיום העמותה נופל על תרומות של אנשים טובים".

"אנשים לא מבינים מה זה חייל פצוע. הרופאים אמרו ליותם שיש שתי אפשרויות בפציעה שלו: מוות או נס גלוי, והוא נס. הוא מתחתן בעוד חודש. זה הסוף הטוב שלנו, אבל זה לא ממעיט מהקושי שעברנו בשנתיים האחרונות. גם האמא של הפצוע מצולקת בנפש ומגיעה לה תמיכה".

ביוני השנה הגישה את מסקנותיה ועדת מור־יוסף לשיקום פצועי צה"ל וכוחות הביטחון, שמונתה כדי לתת מענה לאומי לטיפול ולשיקום פצועי צה"ל וכוחות הביטחון. בין השאר, המליצה לשפר ולהרחיב את שירותי השיקום, לחזק את הטיפול בפגיעות נפשיות ובפוסט־טראומה ולהקים רשות לאומית לשיקום במסגרת משרד הביטחון.

"אין היגיון בחוק"

ביולי 2026 אישרה הממשלה את המלצות הוועדה והחלה ביישומן - אבל מיכל לא מרוצה. "כל חוק שנלחמנו עליו הוא רק מיום קבלת החוק והלאה, ולא רטרואקטיבית. כלומר, כל מי שנפצע עד התאריך הקובע - אינו זכאי. אין פה היגיון. אימהות לחיילים מאותה מערכה - חלק זכאיות וחלק לא. מדובר במחדל", היא אומרת בכעס.

אז מה הלאה? המאבק על החלת המלצות הוועדה מתחילת המערכה לא תם - אבל אסבן כבר חושבת קדימה: "יש לי חלום: שיהיה מקום שבו נוכל לתת לאימהות תמיכה, משהו כמו 'בית אם הלוחם', שם הן יוכלו לבכות בשקט או לצייר".