לגדל ילד במטולה של שנת 2026 זה שיעור יומיומי באחיזה בחבל דק של חוסר ודאות. הילדות כאן לא נמדדת בשנים, היא נמדדת במרחק מהממ"ד, ברעש הפגזים שמרעיד את חלונות הבית ובתפילה חרישית שהשקט הזמני לא יתפוצץ לנו בפנים תחת אש חיה.
זהו מאבק עיקש על שפיות, על בית ועל הזכות הבסיסית ביותר - לגדל את הדור הבא על אדמת הגליל בלי לפחד.
עבור רבים מאיתנו, המאבק האזרחי הזה מתנהל במקביל לשירות מילואים פעיל וממושך. המציאות שלנו היא ג'נגול בלתי פוסק בין המשימה הצבאית בחזית לבין המשימה האזרחית בשיקום הקהילה.
במשך עשורים ממשלות ישראל לדורותיהן התרגלו להסתכל על המרחב שלנו דרך כוונת ביטחונית בלבד, תוך תחושת הזנחה מתמשכת שהעמיקה. הפריפריה נתפסה שוב ושוב כ"בעיה" שיש לנהל או כחבל ארץ שצריך לפצות אותו בטקסי חירום ובמענקים זמניים, אבל אנחנו מסרבים להישאר במשבצת הזאת.
בונים זהות
כדי שהצפון ישגשג, אנחנו לא צריכים נדבות - אנחנו צריכים תיקון של עוולות היסטוריות בבסיס התשתיות. המאבק שלנו כיום הוא להכות בברזילים של הממשלה, לא כדי לבקש פירורים אלא כדי להתוות שינויי מדיניות עמוקים שיסגרו את הפערים בבריאות, בחינוך ובתחבורה.
חלק בלתי נפרד מהתיקון הזה חייב לעבור דרך חקיקה אמיצה ויצירת אקוסיסטם אזורי של הזדמנויות תעסוקה איכותיות.
באמצעות עבודה משותפת של כלל הגורמים באזור, אנחנו פועלים לחבר את החזון הגדול לשטח. צעירי הגליל ראויים לפרנסה מכובדת, ליזמות ולתעשיות מתקדמות שיאפשרו להם להישאר כאן ולבנות את עתידם.
הקול של הצעירים בגליל הוא המצפן האמיתי של המדינה. דרך בניית זהות, מנהיגות מקומית ותשתיות אסטרטגיות אנחנו יוצרים את השינוי במו ידינו. רק כך, מתוך מרחב של חוסן, חקיקה מותאמת ותעסוקה ראויה, נהפוך את קו העימות לקו הצמיחה הבא של ישראל.
הכותבת היא עו''ס קלינית, תושבת מטולה, אם לתינוק בן 4 חודשים שנולד עם פרוץ "שאגת הארי" ומנכ"לית עמותת "מצפינים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו