פורעים זועמים מאיימים על הבית שלנו - זה לא הזמן לפנקסנות

"אבל גם קפלן"

זהו אחד המשפטים השחוקים והמסוכנים ביותר בשיח הציבורי הישראלי. בכל פעם שמתרחש אירוע חמור של הפגנות שיוצאות משליטה, במקום לשאול אם הוא ראוי או פסול, מיד מחפשים תקדים מן המחנה השני. במקום לעסוק במעשה עצמו, עוסקים בהשוואה. במקום לקבוע גבולות, מנהלים פנקסנות.

אכן, במהלךהמחאה נגד הרפורמה המשפטית ונגד הממשלה, היו מי שחצו קווים אדומים. היו חסימות והבערות כבישים, הפרעות לסדר הציבורי, חדירה למרחבים פרטיים של נבחרי ציבור והתבטאויות קשות, מבזות ואלימות. תוך עידוד להתניית שרות בצבא בסיכול מהלכים פוליטיים.

גם אז היו מי שהזהירו מפני נרמול של ההתנהגויות האלו שפוגעות במרקם החיים המשותף. אבל העובדה שהיו מעשים פסולים מצד אחד אינה יכולה להכשיר מעשים פסולים מצד אחר.

הנזק מחלחל

פריצה לתחנת משטרה, פגיעה בסמלי שלטון, הטרדת אנשי ציבור או הפעלת כוח מול שוטרים וחיילים כדי לאיים על רשויות החוק אינם הופכים ללגיטימיים רק מפני שמישהו אחר נהג באופן דומה בעבר. חברה שמאמצת את ההיגיון של "אבל גם הם", מפסיקה בהדרגה להבחין בין מותר לאסור, בין מחאה לגיטימית לבין אנרכיה.

הנזק אינו רק נקודתי. הוא מצטבר. הוא מחלחל. הוא יוצר תחושה שהחוק הוא המלצה בלבד, ושכל קבוצה רשאית לכופף אותו כאשר מטרותיה נראות לה חשובות מספיק.

אפשר לראות את התהליך הזה גם במדינות אחרות. בגלי המחאה והמהומות של השנים האחרונות הוצתו מבנים ציבוריים, נבזזו חנויות ונפגעו שירותים חיוניים. במקומות אחרים בעולם המערבי התפתחו מחאות לגיטימיות לאירועים של אלימות, ונדמה היה שהזעם עצמו הפך למטרה בפני עצמה. התוצאה כמעט תמיד זהה: ירידה באמון הציבור, יאוש הקצנה גוברת ופגיעה ביכולת של החברה להתמודד עם אתגריה האמיתיים. ובישראל המחיר כבד אף יותר.

רובנו מבקשים לבנות, לא לפרק

אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמה. מאות אלפי משפחות דואגות מדי יום לבניהן ולבנותיהן שבחזית. משפחות שכולות מתמודדות עם כאב שאין לו סוף. מיליוני אזרחים מבקשים למצוא מעט יציבות, מעט אחריות ומעט אחדות בתוך מציאות קשה.

לכן למשטרה יש לא רק סמכות אלא גם חובה מן המעלה הראשונה לפעול בנחישות נגד כל הפרת סדר אלימה, ללא קשר לזהות המפגינים. מתיישבים, קפלניסטים, חרדים או כל קבוצה אחרת - החוק חייב להיות שווה לכולם. וגבולות המחאה חייבים להיות ברורים ובלתי עבירים.

רוב אזרחי ישראל מבקשים לבנות. לא לפרק. לחבר. לא להסית. לשמור על הבית המשותף שעליו הקריבו הנופלים את חייהם. ואת הבית הזה אסור לנו למסור לידי מי שחושב שכוח, זעם ופורענות הם דרך פעולה לגיטימית. פשוט אסור.