להיות עצמאיים, אבל קצת אחרת | איריס חיים

מייד אחרי פסח, כשהדגלים הכחולים־לבנים נתלים בכבישים, כשילדים בצמתים מוכרים דגלים קטנים מפלסטיק, כשמתקרב יום השואה, אנחנו מתכווננים גם ליום העצמאות - יום שהתמלא משמעות בשנים האחרונות, שכן העצמאות שלנו כבר אינה מובנת מאליה אחרי 7 באוקטובר.

ויש משפט שאתם בטח מכירים מתוך ההמנון של המדינה שלנו: "להיות עם חופשי בארצנו". איזה ילד אמר לי שהוא שר כל פעם על יותם. ליותם חופשי - ככה זה נשמע. שמתם לב? עם חיריק מתחת לאות יו"ד.

אני רוצה לדבר על העצמאות שלנו כמדינה מול העצמאות שלי כאדם במדינה. במיוחד בתקופה הזאת, שבה אנחנו מתפלגים למחנות וכל אחד מתבצר במחנהו - שמאל מול ימין, חילוני מול דתי, חרדי מול דתי־ציוני (ואולי יש עוד כמה מחנות שאני לא מכירה). בתקופה שבה אמצעי התקשורת מציעים לנו פרשנויות שונות למציאות, כל ערוץ תקשורת מביא את הדרך שלו, בסגנון שלו, באג'נדה שלו, בוחר את נציגי המידע, את מה שהוא רוצה להבליט מתוך האמת האובייקטיבית. ואנחנו, העם, מטולטלים כמו סירת מפרש בים סוער כל פעם לכיוון אחר, על גל אחר, מול היבשה, וכמעט טובעים בסופו של דבר. בתקופה הזו אני רוצה להציע את המילה עצמאות.

אור גם לעמים אחרים

האם אפשר לייצר מחשבה עצמאית בתוך ים הפרשנויות? האם אפשר לעמוד איתן מול הרצון לסחוף אותנו אל המחנה? האם יש לנו אפשרות לעמוד מול המחנה ולדבר אחרת? או שכל יציאה מן המחנה תגרור סדרת השמצות, נאצות וביקורת?

מתחילת המלחמה הבנתי שכן, אפשר להיות עצמאי, ורצוי להיות עצמאי בדעותיך - רק שהמחיר שתשלם יהיה מחיר חוסר האהדה, ביקורות, השפלות ונאצות קשות מכל הכיוונים. אם יצאתי מהמחנה הבסיסי שלי, הווה אומר שיניתי מעת לעת את נקודת המבט שלי, הרחבתי אותה, חשבתי והגבתי לגופו של עניין ולא מתוך חובה למחנה - אז נתפסתי כבוגדת, מתהפכת, חסרת עמוד שדרה.

כעם שבנה מדינה לאחר אלפיים שנות גלות אני מצפה שהעם שלי, העם הכי מדהים, חזק ועוצמתי שיש, יהיה עצמאי גם כאינדיבידואל. לא רק העם עצמאי אלא כל אחד מאיתנו יהיה עצמאי, חושב בעצמו, בוחר מתוך חיבור לאמת הפנימית שלו ולא לאמת של האחר, ללא פחד וללא חשש של מה יגידו או איך אתפס בעיני האחר. ככה נהיה אור אמיתי, אור לעמים אחרים ששרויים גם הם בהליכה עיוורת אחרי המחנה ואחרי הנטייה לפלגנות.

חג עצמאות שמח לכולנו בעת המיוחדת הזאת.