גניה קליסקי הייתה בת 15 כשהנאצים פלשו לפולין והגיעו לעיירה קולו, שם חיה עם משפחתה. החיים השתנו בן רגע: גזרות, החרמת רכוש ופחד מתמיד.
מדי פעם פורסמו רשימות של צעירים שנלקחים לעבודות כפייה. היא נלקחה מהבית באלימות, נקרעת מידיו של אביה. זה היה הרגע האחרון שבו ראתה את משפחתה. כולם נרצחו במשאיות הגז בחלמנו.
גניה נשלחה למחנות עבודה, ובהמשך הועברה עם חברתה הטובה לוטקה לאושוויץ־בירקנאו. שם קועקע על זרועה המספר 57171, והיא נמצאה כשירה לעבודה ונשלחה לעבודות בכפייה. כשהרעב והתנאים הקשים הכריעו אותה, היא חלתה ונשלחה לבלוק 25 הידוע גם כ-"בלוק המוות".
הצפיפות הייתה בלתי נסבלת ובתוך ייאוש וכאוס, האסירות הפעילו לחץ על שער הבלוק עד שנפתח בו סדק קטן. דרכו הצליחו להימלט 25 בנות ובהן גם גניה. הן היו היחידות שיצאו בחיים מבלוק 25.
בינואר 1945 יצאה גניה ולוטקה לצעדת המוות. חודשים של הליכה בקור, רעב ותשישות. באחת העצירות, כשהייתה על סף קריסה בשלג, הייתה מוכנה לוותר על החיים. פתאום לוטקה הופיעה כשהיא מסתירה מתחת לחולצתה כלי מפח, מלא במרק חם שהצליחה לגנוב משומרת נאצית שנרדמה.
בזמן שהן אכלו יחד, גניה לקחה אבן וחרטה על הכלי מגן דוד. "סבתא הבטיחה ללוטקה שהיא לעולם לא תוותר על החיים" מספרת נכדתה, לימור גרוברמן. "הכלי הזה, המנרקה, היה עבורן ההבדל בין חיים למוות. הוא ליווה אותן כל הדרך בצעדת המוות. יום יום הן אכלו ממנו יחד ועודדו אחת את השנייה להמשיך".
ב־5 במאי 1945 הגיע השחרור והצבא הסובייטי נכנס למחנה. גניה שקלה אז 24 קילוגרמים בלבד. היא חזרה לקולו בתקווה למצוא מישהו ממשפחתה, אך גילתה שכולם נרצחו.
בהמשך חזרה לגרמניה, שם פגשה את ליאון קליסקי, גם הוא ניצול שואה. יחד הקימו משפחה, ובהמשך עלו לישראל.
מזוג ניצולים בודדים צמחה משפחה גדולה: ילדים, נכדים ונינים. כלי האוכל ליווה את גניה כל חייה ועד יומה האחרון. כיום הוא מופקד בידי המשפחה. "הוא לא היה רק כלי", מספרת גרוברמן. "הוא סימל עבור סבתא שלי את הבחירה בחיים, את הכוח של חברות גם ברגעים הכי קשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו