מן האפר אל התקווה: סיפורה ההירואי של פירחה מושקוביץ באושוויץ

פירחה מושקוביץ נולדה במרץ 1930 בכפר פשווה שבהונגריה. בקהילה יהודית קטנה עם בית כנסת וחנות בדים משפחתית. כמה שנים לאחר מכן, ב- 1939, החלו הגרמנים לשלול מהיהודים את הרשיונות לעסקים וכך לאט לאט הם איבדו את פרנסתם. 

בשנת 1944 נוספו עוד ועוד חוקים כנגד היהודים: החרמת רכוש, איסור תנועה, וחיוב לענוד טלאי צהוב. בתוך המציאות הלא פשוטה הזו, המשפחה קיבלה החלטה יוצאת דופן, לקבור בבור ליד הבית, פמוטי כסף שעברו מדור לדור.

זמן קצר לאחר מכן, הועלו יהודי האזור על משאיות, בלי מים ובלי אוויר. מושקוביץ, מצאה את עצמה בבלוק B14 באושוויץ, בין מאות ילדים ונשים.

החיים שם הצטמצמו לכדי חתיכת לחם אחת לארבעה אנשים. "מי שלא סבל מחרפת רעב לא יודע מה זה רעב" מספרת הדר לבינגטון, נכדתה של מושקוביץ. הדר גדלה על האמירה כי "בבית של ניצולי שואה לא זורקים אוכל".

מושקוביץ סיפרה שאנשים איבדו תקווה והתאבדו במחנה, אבל היא לא. כשהייתה נערה, שאלה לבינגטון את סבתה שאלה שלא תמיד שואלים, למה היא גם לא וויתרה. "הייתה לי תקווה", השיבה לה. שנים לקח לה להבין את התשובה הזו ורק אחרי השבעה באוקטובר, היא מספרת "הבנתי עד כמה תקווה היא כוח שיכול להחזיק אנשים בחיים".

מושקוביץ שרדה את צעדת המוות. אחרי המלחמה חזרה לכפר ומצאה שהבית הרוס וריק. חודשים לאחר מכן התאחדה עם אביה, היחיד ששרד מכל המשפחה. יחד הם חזרו אל הבור. הפמוטים עדיין היו שם. היא עלתה לארץ בלי שפה, חיה בפנימייה עם ניצולות נוספות ובהמשך הכירה את בעלה, שמואל מושקוביץ ז"ל, גם הוא ניצול שואה ויחד הם הקימו משפחה. היום, בגיל 96, יש לה שתי בנות, חמישה נכדים ושני נינים. בכל ערב שבת, היא עדיין מדליקה נרות באותם פמוטים.

לבינגטון ממשיכה את הסיפור ומספרת אותו בזיכרון בסלון "אני מאמינה שזיכרון השואה חייב להוביל אותנו להיות אנשים טובים יותר, לשאול שאלות על עצמנו ועל האנושות".