אנו מצויים בעיצומה של מלחמה כבדת דמים וכבדת ימים. אין לדעת מתי תסתיים, אבל כולנו יודעים היטב שכחברה, אנו נמצאים ברגע של אמת: האם נאמץ את דרכם של השורדים ונביאי האמת, או ניפול לחיקה התאוותן של החשיכה שניזונה מעיוורון, כעסים, שנאה, נקמנות ובוז לכל אדם שהוא לא אני?
מורשת השורדים נמצאת מול עינינו ונמדדת במעשיהם, שימשיכו להתקיים גם אחרי לכתו של האחרון מביניהם. שלושה עקרונות זהב הם שהובילו לבריאת העולם מחדש: הראשון - שנמצאה להם מנהיגות שהציבה חזון. המושכלה המוזהבת השנייה היתה ההבנה שאם יש לאדם למען מה לחיות, הוא יצלח כל קושי. היה זה החזון הציוני שהעניק לשורדים את הסיבה לחיות, והם אכן העניקו למדינה את כל מאודם והשליכו עליה את יהבם ואת עתיד צאצאיהם.
שני שלישים מהכוח הלוחם בצבא במלחמת העצמאות היו שורדי השואה. הם היו מגש הכסף! זאת, לצד חותמם התרבותי המעמיד אותם באור יחיד ומיוחד בין כל סיפורי ההגירות בתולדות האנושות.
אבל עקרון הזהב החשוב מכל הוא השלישי; המקור העיקרי לעוצמת השורדים ולניצחונם נמצא במשמעות שנתנו לסבלם הנורא ובאופן שבו ניסחו את מסקנותיו, גם כקולקטיב וגם בחשבון הנפש הפנימי של כל אחד מהם. בבחירתם בחיים, באהבה ובפיוס, ולא בנקמה, הגיעו השורדים לפסגה של מה שהופך בן אנוש לאדם.
"מסר חיובי לעם ולעולם"
כקולקטיב הם פרסמו ב־2002 את "מנשר הניצולים", שעליו חתמו מאות אלפי שורדים. זהו מסמך מפעים שהיה צריך לפתוח את שנת הלימודים בכל שנה, או את ספר האזרחות. בחרתי מתוכו את שני קטעי הסיום:
"על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם - מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ואידך זיל גמור! זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים".
בחשבון הנפש האישי אני מבקשת לספר על אמא שלי, שורדת שואה מאושוויץ, שם נרצחו הוריה, בעלה הראשון ואחותה. לימים הפכה לרופאה המחוזית של מחוז נגב. כשנשאלה בראיון "איך דווקא את, שורדת השואה, ייסדת את מרפאות הבריאות ביישובי הבדואים בנגב, ענתה מייד: "זה לא למרות השואה, זה בגלל השואה".
הייתי איתה ברגע הזה, והמשפט הזה עיצב את השקפת עולמי. הסבל והשכול שעברה לא לוו ברחמים עצמיים. הם נטמעו בנפשה לא כפריבילגיה או כפלטפורמה לשנאה ולנקמה מאכלות, אלא ההפך הגמור: כמחויבות לטוב, להוגן, לראוי ולאנושי. היא האריכה ימים עד גיל 107 וראתה באושר ובטוב.
האם זו גם דרכנו? ניצחונם המוסרי של השורדים הוא חלק מסיפור השואה. דווקא מפרק היסטורי אני מבקשת לחלץ מהם את המצפן שיעזור לנו בקריאת ההווה למען העתיד. כממשיכי היהודים ששרדו את גדול האסונות האנושיים, כבני אדם, כאזרחים, כטובי בנינו ובנותינו שבחרו לשאת בנטל האחריות על חיינו כעם וכמדינה - הקדישו בכל יום דקה קטנה לשאלה, האם אני עומד במבחן זה?
נקו את האוויר מרעשי הרקע, הביטו בסביבתכם, הקרובה והרחוקה והעוינת, במנהיגיכם וגם עמוק בנשמתכם, וענו על שאלה זו ביושר וללא הנחות.
יש סיכוי שאז נוכל להיות שוב קהילה, ובה מקהלת קולות רבים שעליה מנצח הטוב שבנו והיא מספרת בדמעות של יגון ואושר גם יחד סיפור ישראלי חדש ומואר ורוקמת מסכת חיים שראוי ושווה לחיותם כאן בארץ, שהיא גם בית. תהא השעה הזו שעת חסד לכולכם ולכולנו, ועוד נראה בטוב.
הכותבת היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמוזיאון לוחמי הגטאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו