איך הפך “זיכרון בסלון” למפעל שהכי מזוהה עם יום השואה ולמותג המוכר בכל בית

המחשבה על "זיכרון בסלון" התחילה מההבנה שכמו שליל הסדר לא מצריך עמותה כדי להתקיים, כך גם יום השואה צריך לקבל צורה אזרחית ואישית יותר.

מה שהחל כיוזמה קטנה בין חברים הפך בתוך קצת יותר מעשור לאחת הדרכים המרכזיות שבהן ישראלים, ובעיקר צעירים, בוחרים לזכור. מי שמחזיקים בפועל את המפעל הזה הם לא המייסדים, אלא המתנדבים שממשיכים אותו משנה לשנה.

"רעיון שנולד מתוך תחושת ריחוק"

מורן ציפר, מיוזמות "זיכרון בסלון", מספרת כי נקודת המוצא הייתה אישית מאוד. לאחר מות סבה וסבתה, שאיתם הייתה לה קרבה גדולה, חיפשה דרך להמשיך וליצור קשר משמעותי עם אזרחים ותיקים. דרך ההתנדבות עם שורדי שואה והמפגש עם עדי אלטשולר וקבוצת צעירים נוספים, עלתה השאלה כיצד מציינים את יום השואה באופן שמדבר לדור שלהם.

"הרגשנו שהטקסים הממלכתיים קצת חוזרים על עצמם - אותם שירים ואותם טקסטים, ופחות ראינו את עצמנו שם", היא מספרת. "היה חשש שיום השואה פשוט יעבור לידנו בלי שנציין אותו".

הפתרון היה פשוט: לפתוח את הבית. עדי אלטשולר הזמינה אליה לסלון שורדת שואה, כמה חברים הגיעו - והמפגש קיבל אופי אחר לגמרי: אינטימי, אישי ולא פורמלי. "לא היינו צריכים לבוא עם חולצה מכופתרת לבנה או להתנהג לפי כללים נוקשים. הסתכלנו לה בעיניים, דיברנו, הקשבנו. היה ברור שקורה שם משהו חזק".

מאותו רגע נולד רעיון שהתפשט מפה לאוזן. "שנה הבאה אצלכם בסלון", אמרו המשתתפים זה לזה, וכך החלה תנועה שצמחה מלמטה. אנשים חיפשו דרך להתחבר ליום הזה ולקחו עליה בעלות. "זה הלב הפועם של 'זיכרון בסלון'", אומרת ציפר. "מובילי הקהילות והאנשים הפשוטים שפתחו את הבית".

יוזמה מבורכת שהתפשטה במהירות

בהמשך הגיע גם החיבוק מלמעלה. נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס אירח סלון בבית הנשיא, שרים, חברי כנסת ומערכת החינוך אימצו את היוזמה, והחיבור בין יוזמה אזרחית להכרה ממסדית הפך אותה לתופעה רחבה. "החיבור הזה בין מה שצמח מלמטה לבין התמיכה מלמעלה גרם לזה להישאר ולהתרחב", היא מספרת.

בערב אחד בשנה מתכנסים אלפי ישראלים בסלונים פרטיים, ובשנים האחרונות גם במקלטים ובזום, ומקשיבים - לא לנאומים, אלא לסיפורים. יותר ויותר, מי שעומדים במרכז המפגשים הם בני הדור השני והשלישי, שכבר היום נושאים את הלפיד וממשיכים לספר.

עידו אברמוב, בן 25, מתנדב בירושלים ודור שלישי לשואה, מוביל סלון כבר שש שנים. "זה התחיל אצלי בכלל מהצבא", הוא מספר. "הרגשתי שיש לי חיבור חזק לנושא גם בלי שזה היה מדובר כל כך בבית. ואז הבנתי שאם אני לא אקח את זה על עצמי - זה פשוט ייעלם".

לדבריו, המעבר מסיפור שנשמע בבית לסיפור שמסופר לאחרים הוא רגע מכונן. "יש משהו בלספר לאחרים שמחייב אותך לקחת אחריות. זה כבר לא רק המשפחה שלי, זה סיפור שצריך להמשיך הלאה".

בכפר סבא, מיכל לחמי, מתנדבת בת כ-50 ודור שני לשואה, מובילה סלון כבר חמש שנים. "גדלתי עם תחושה שחסר משהו, שיש ענפים שלמים בעץ המשפחתי שנעלמו", היא אומרת. "רק כשנכנסתי לזה הבנתי כמה הסיפור הזה גדול וכמה הוא לא מסופר מספיק".

היא מדגישה את תחושת השליחות: "אני לא היסטוריונית, אבל אני כן מרגישה אחריות. אם אנחנו לא נספר - מי כן?"

המעבר הזה לא קרה בהחלטה מלמעלה, אלא נולד מהשטח. "נשים בקהילה התחילו לספר את הסיפור המשפחתי שלהן, כי הבינו שאין יותר ניצולים סביבן. אנחנו פשוט נתנו לזה כלים - סדנאות, זומים והכשרה", מסבירה מנכ"לית המיזם, מיכל גופמן. בהדרגה נבנה מודל חדש של זיכרון - לא רק עדות אישית, אלא סיפור משפחתי, קהילתי ובין-דורי.

גם תומר קמחי, בת 23, דור רביעי לשואה, עומדת השנה בפעם הראשונה מול קהל כמספרת עדות, ומרגישה היטב את המתח שבמעבר הזה. "אני רואה את הפידבק", היא אומרת. "מארחים שואלים אם יהיה שורד. זה שגור - מעדיפים שורד. 'אם זה לא האדם, זה לא הסיפור'. אבל זה משהו שצריך להשתנות".

הקולות האלה חוזרים כמעט בכל סלון. צעירים שמבינים שהזיכרון כבר לא יכול להישען רק על שורדי השואה עצמם. "יש רגע שבו אתה מבין שזה עובר אליך", אומר אחד המשתתפים. "זה לא משהו עתידי - זה כבר קורה עכשיו".

גם במלחמה: לא מוותרים על הזיכרון

השנה, על רקע המלחמה, המפגשים מתקיימים יותר מתמיד גם במקלטים ובזום, אך מבחינת המתנדבים זה רק מדגיש את החשיבות. "גם אם צריך לרדת למקלט ולהדליק זום, אנחנו נעשה את זה", אומר אברמוב. "הזיכרון לא נעצר בגלל מציאות ביטחונית".

לצד המפגשים עצמם, הפעילות של "זיכרון בסלון" לא מסתכמת בערב אחד. הארגון והקהילה סביבו פועלים לאורך השנה, בין היתר באמצעות חלוקת חבילות לשורדי שואה, ביקורים וליווי - מתוך הבנה שהקשר לא יכול להיות חד-פעמי.

ברקע לכל זה נמצאת שאלה אחת שמלווה את העוסקים בתחום: מה יקרה ביום שבו שורד השואה האחרון ילך לעולמו. עבור רבים זו לא שאלה תיאורטית, אלא מנוע לפעולה.

"זה בדיוק העניין", אומרת מיכל לחמי. "אנחנו כבר שם. הדורות הבאים כבר התחילו לספר. זה לא משהו שיתחיל בעתיד - זה קורה עכשיו, וצריך להיות פתוחים לכך שכך ייראה הזיכרון בעתיד הקרוב".

גם אברמוב מסכים: "אני לא חושב שזה ייגמר. להפך. ברגע שזה עובר אלינו, זה הופך לחלק מהזהות שלנו. אנחנו נמשיך לספר את זה לילדים שלנו ולמי שיבוא אחרינו".

גם מנכ"לית המיזם, מיכל ליפמן, מתארת מציאות דומה: "שורדי השואה מתעייפים. חלקם כבר לא יכולים לספר באופן קוהרנטי, חלקם חוששים לצאת מהבית. אבל דווקא בגלל זה יש עלייה גדולה בדור השני והשלישי שרוצים לספר".

כך, ללא תלות בגוף אחד ובלי היררכיה ברורה, הפך "זיכרון בסלון" למפעל חברתי חי. לא רק בזכות הרעיון - אלא בזכות האנשים שמיישמים אותו בפועל: צעירים שמארחים, מספרים, מקשיבים ובעיקר לוקחים אחריות.

ובין סלון, מקלט או זום, נבנה משהו גדול יותר - לא רק זיכרון של העבר, אלא המשך ישיר שלו. כזה שגם ביום שבו לא יישארו עוד עדים חיים, ימשיך לעבור מאדם לאדם.

"זה כבר לא תלוי בהם", אומרת שיר גופר, מתנדבת בהוד השרון. "זה תלוי בנו - ואנחנו לא ניתן לזיכרון להיעלם".