מאז שמחת תורה תשפ"ד, אנו רואים את לוח השנה העברי כאילו הוא מתחבר מאליו לטלטלה ולאירועים ההיסטוריים שמלווים אותנו – לטוב, ולצערנו גם לימים הקשים. כך למשל, זכינו ביום הושענא רבה, יום חיתום הדין, לראות את אחרוני חטופינו (בפעימות הראשונות) חוזרים ומחבקים את בני משפחתם.
קשה היה להתעלם גם מהחיבור בין רגע פתיחת המערכה מול איראן לבין "פרשת זכור" ומחיית עמלק שקראנו באותו בוקר בבית הכנסת, ומנס חג הפורים מול האימפריה הפרסית לפני אלפי שנים.
גם חג המימונה השנה נראה כמתכתב באופן הבהיר ביותר עם אירועי השעה. בימים שבהם כולנו מתכנסים יחד במשך שבועות במקלטים ובמרחבים המוגנים, ובשעות שבהן עם ישראל כולו מאוחד בקונצנזוס מקיר אל קיר בתמיכה במלחמה נגד אויבינו – המימונה עומדת כמגדלור וזועקת: "דווקא עכשיו – זה הזמן להתחבר".
המימונה, הנחגגת בצאת חג הפסח, היא הרבה יותר ממסורת של מופלטות ודברי מתיקה. היא סמל עמוק לפתיחת הלב והבית, לאמונה בעתיד טוב יותר, וביטוי חם ולבבי לחיבור בין בני אדם. מקורו של החג בקהילות יהודי מרוקו וצפון אפריקה, שם נהגו לפתוח את דלתות הבתים ולהזמין כל אדם להיכנס, ליהנות ממטעמי השולחן ולחלוק רגעים של שמחה. כולם – ללא הבדל בין אדם לאדם ובין מכר לזר – היו רצויים והתקבלו באהבה ובמאור פנים. זהו המסר המרכזי של החג: לראות את האחר, לקבלו בסבר פנים יפות ולבנות גשרי קרבה במקום חומות של ריחוק.
שולחן המימונה העשיר, העמוס בכל טוב – מופלטות, דבש, ריבות, פירות וסמלים של שפע – אינו רק חגיגה לחיך, אלא ביטוי לתקווה. המאפים המתוקים מבקשים לברך שהשנה הבאה תהיה טובה ומתוקה, שהשמחה תשכון בכל בית ותרעיף שפע וברכה על הקהילה כולה. אך מעבר לסמלים, יש כאן קריאה עמוקה יותר: לבחור בטוב, להאיר פנים, להדק את השורות ולהאמין בכוחה של קהילה תומכת ומחבקת.
בבית הוריי נהגנו להעשיר את שולחן החג בבגדים מסורתיים, בשירה ובריקודים. לצד המטעמים, נשמעו תמיד פיוטים ונעימות שחיברו אבותינו הפייטנים – מוזיקה עתיקה ומרגשת המחברת בין עבר להווה ומעניקה לחג ממד תרבותי עשיר. היא יוצרת שפה משותפת ומאחדת, וממלאת את הלב ברגעים של אושר.
מאז שהתקבע חג המימונה בלוח השנה הישראלי, למדנו כי אין מדובר רק בזיכרון של מסורת יפה, אלא בדרך חיים. דרך המזמינה אותנו לבחור באהבה, בשלום וברעות, ולבנות חברה שבה כל אחד מרגיש שייך. דווקא בימים אלו, שבהם אנו חווים מתחים ומחלוקות, המסר של המימונה מקבל משנה תוקף. החברה שלנו זקוקה יותר מתמיד לרגעים של חיבור, הושטת יד ופתיחת דלת – לא רק פיזית אלא גם רגשית: דיאלוג במקום פילוג, חיבוק במקום ניכור והכלה במקום בידול. המימונה מזכירה לנו שלא די לפתוח את בתינו, עלינו לפתוח גם את ליבנו; הכוח שלנו טמון ביכולת להיות יחד ולחגוג את המשותף על פני המפריד.
אך אל לנו להתייחס למשמעות הזו כאל יום אחד בלבד בלוח השנה. עלינו לאמץ את רוח המימונה לאורך כל השנה – בוודאי בימים של הסתגרות והתכנסות. כל אחד מאיתנו יכול לפתוח את ביתו ואת ליבו: להזמין אדם אחר לשולחן, לפתוח בשיחה מקרבת ולהעניק חיוך ומילה טובה. לעיתים די במחווה קטנה כדי ליצור שינוי גדול.
--
מוטי מלכא הוא המייסד והמנהל האמנותי של "מטרוז - המרכז לפיוט ולמוסיקה האנדלוסית בישראל"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו