אנחנו מלבים אנטישמיות?

השבוע היה לי זום עם עמיתה מארה"ב, יהודייה המכהנת בתפקידי הנהגה בכמה מוסדות יהודיים ומתגוררת במידווסט. היא ביקשה לשאול לשלומי ולשלום משפחתי, על רקע מציאות של ארבע-חמש אזעקות בלילה. אחרי שהחלפנו מילות אחווה ורעות, היא סיפרה על תקרית במסעדה שבה סעדה ערב קודם עם בן זוגה.

זו מסעדה שהם מחבבים. באותו ערב הייתה מלאה. הם ישבו בשולחן לארבעה, וכשראו שהתור בחוץ מתארך אמרו למלצרית – אותה הם מכירים מביקורים קודמים – שאין להם שום בעיה לצרף זוג נוסף לשולחן. המלצרית הודתה להם בחום, ותוך דקות הושיב לידם זוג בשנות החמישים לחייו. כל זוג בירך לשלום, הזוג החדש הזמין והם חזרו לשיחותיהם.

צריך לומר: עמיתתי נראית יהודייה. קשה להסביר זאת למי שלא חי כמה שנים בארה"ב, אבל יש דבר כזה "מישהו שנראה יהודי". זה לא קשור לכיפה או לציציות – רוב יהודי ארה"ב אינם חובשים כיפה ביום־יום – אלא למשהו אחר, שקשה להגדירו. לעיתים אתה יודע שמישהו יהודי עוד לפני שפתח את פיו. ועצם זהותה של עמיתתי היא דוגמה מובהקת לכך.

"זה מדהים כמה שהיהודים חכמים," אמר לפתע הגבר שישב לצדם. הוא דיבר עם אשתו, אך היה ברור שגם עמיתתי שומעת. "הם יודעים לגרום לעולם לרקוד לפי הקצב שלהם. עם של אנשים חכמים."

עמיתתי הייתה באמצע הביס וכמעט נחנקה. היא עצרה, הביטה בו ישירות ואמרה בטון תקיף אך לא תוקפני: "אנחנו יהודים."

"כן, אני יודע," השיב, והישיר מבט.

השיחה לא נמשכה. המועקה שנקשרה בגרונה לא פגה גם כששוחחנו ימים לאחר מכן.

העלייה הדרמטית בממדי האנטישמיות ברחבי העולם אינה נתונה עוד לוויכוח. המספרים והאירועים מוכיחים זאת: בטורונטו, במישיגן, בהולנד, בלונדון – שיחה כזו במסעדה היא לכאורה רק קצף על פני המים.

צריך לומר בבירור: באנטישמיות יש להיאבק ללא פשרות. בכל מקום ובכל חזית.

אבל – וה"אבל" הזה חשוב – אנחנו, הישראלים, לעיתים מתעלמים ממעשים של ישראל שמעוררים בעולם ביקורת חריפה. מעשים שמאיצים, למרבה הצער, גם אנטישמיות.

קחו למשל התרברבותו החוזרת של ראש הממשלה ביחסיו האינטימיים עם נשיא ארה"ב, ואמרתו שחוזרת שוב ושוב: "לא היה מעולם חבר טוב יותר לישראל בבית הלבן." בכל פעם שהוא אומר זאת, הוא מלבה בפועל את הנרטיב הרווח בדעת הקהל האמריקאית – גם בקרב דמוקרטים – שלפיו ראש ממשלת ישראל הוא שהוביל את נשיא ארה"ב למערכה באיראן. האם זה נרטיב אנטישמי? קשה להשיב בנחרצות, במיוחד כאשר ראש הממשלה עצמו נהנה לפמפם אותו תוך התעלמות ממשמעויותיו.

חמורים פי כמה האירועים בשטחי יו"ש בשבועות האחרונים: שישה פלסטינים נרצחו בידי טרוריסטים יהודים, חלקם במדי צה"ל. כמעט מדי יום נכנסות כנופיות אלימות לכפרים פלסטיניים – מכות, השפלות ולעיתים ירי חי. סרטוני האירועים מופצים ברשתות ברחבי העולם – יחד עם דיווחים על התעלמות המשטרה והצבא.

מעשי הטרור הללו אינם יהודיים במהותם. אבל כאשר ממשלת ישראל מחרישה וגורמי האכיפה מעלימים עין, היא מספקת לחורשי האנטישמיות חומר בעירה מושלם, שמאפשר להטיל על מדינת היהודים – ככזו – רוע.

אנטישמיות היא אנטישמיות, ואין להצדיקה בשום מצב. אך באותה נשימה, אי אפשר לפטור כל טענה קשה כנגד ישראל כאנטישמית. כל מעשה של ממשלת ישראל משפיע לא רק על היחס למדינה כישות פוליטית, אלא גם על היחס ליהודים בכל העולם. זו אחריות שהממשלה הנוכחית מתקשה להבין. תחת זאת, היא מתבשמת במעשיה ומשוכנעת שהעולם שונא אותנו ממילא. החשבון עלול להיות מוגש – ומי שישלמוהו יהיו לא רק אזרחי ישראל, אלא יהודי העולם כולו.

---

ד"ר יזהר הס הוא ממלא-מקום וסגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית