לפני 40 שנה אבי, נתן שרנסקי, חצה את גשר גליניקה ונכנס לעולם החופשי. באותו היום בדיוק, בתום 12 שנות פרידה כפויה, הוא התאחד עם אמי, אביטל שרנסקי, בחדר קטן בנמל התעופה של פרנקפורט. הוא עלה על מטוס לישראל, נחת לתוך חגיגה לאומית, וחתם את היום בכותל המערבי, בתפילה מתוך ספר תהילים שאמי שלחה לו זמן קצר לפני מעצרו - אותו ספר תהילים שבו השתמש כדי לשפר את העברית שבפיו ולשבור את חומות הבדידות בגולאג.
אותו הערב, כך סיפרה לנו אמי, הרגיש כסופו של יום ארוך אחד; יום שהחל 12 שנה קודם לכן, כשהיא עלתה על טיסת בוקר ממוסקבה לעולם החופשי. היא נשאה עימה רק תיק קטן, את הכתובה שלה, ואת התקווה שאבי יקבל אישור לעזוב את בריה"מ ולהתאחד איתה בתוך חודשים אחדים.
הפרידה הקצרה שלה הם ייחלו הלכה והתארכה. היא נמתחה לשנה, ואז לעוד שנה ולעוד אחת. ימי הולדת, חגים ואירועים גדולים צוינו בנפרד בזה אחר זה. עד שבמארס 1977 אבא נעצר בידי הקג"ב באשמת שווא של ריגול ובגידה, ונידון לשנים רבות בכלא.
לא לוותר על התקווה
היום הזה, שנראה היה כי אינו כלה, החל בפרידה מלאת הדמעות של הוריי במוסקבה, ונמשך תשע שנים נוספות, שבמהלכן אמי לא נחה לרגע, לא חדלה להילחם ולא ויתרה על התקווה. ומאבקה - המאבק שבו יהודי העולם שילבו ידיים כדי להילחם למען אחיהם - נשא פרי, והביא את היום הארוך שלהם לסיומו. אמי נחתה עם אבי בישראל כאשר השמש שקעה לפני 40 שנה ויצאה עימו לקול תרועות הקהל תחת שמי הלילה.
באחרונה התכנסנו עם המשפחה כדי לציין את היום הזה, כמדי שנה. כמו תמיד אבא חבש כיפה מיוחדת שהכין עבורו שכנו לתא בבית הסוהר. כמו תמיד הילדים שאלו שאלות והוריי השיבו עליהן.
אולם הפעם אבא הכין עבורנו קטעי וידאו ישנים: תיעוד נדיר של פעילותו בתוך בריה"מ, שהוקלט במוסקבה והוברח ממנה בידי עיתונאים בריטים; צילום ארכיוני של אמי במהלך צעדות ושיחות עם מדינאים ברחבי העולם בימי המאבק למען יהדות בריה"מ; והראיון המרנין עם "בוקר טוב אמריקה" חמישה ימים אחרי שחרורו של אבי. המראיין שאל בפנים רציניות מה הקשיים באיחוד מחדש ובחיים החופשיים, ואבא השיב באושר גלוי: "צר לי לאכזב אותך, אבל אין קשיים כלל!".
התגשמות החלום
אבל עבורי הווידאו הנוגע ביותר ללב היה תיעוד של אמי, יפה ושופעת חן ותשושה, במהלך נסיעה מפגישה לפגישה בארה"ב. "למען מה את נלחמת?", שואל אותה אדם שאינו בפריים. "יש לי תוכניות גדולות", היא משיבה, ואפשר לשמוע בקולה כמה היא עייפה, אך גם נחושה. "אני רוצה להקים את המשפחה שלנו בישראל. אני רוצה ילדים. אני רוצה שהם ילכו לבית הספר בבוקר ולהכין להם אוכל. אלה תוכניות גדולות, הלא כן? ואני רוצה שבעלי יהיה איתנו, כדי שהתוכניות האלה יתגשמו".
הבטתי סביב בכולנו, מכונסים כדי לחגוג, צופים יחד במסך. הסתכלתי על אחותי ועל עצמי, על הילדים שלנו, וראיתי את התגשמות חלומותיה של אמא.
למרות הכל, אפשר לנצח
במשך שנים רבות היו מי שסברו כי החלום שלה - פשוט וביתי כל כך - לעולם לא ימומש. הם הביטו בה ברחמים, הזילו דמעות עבור המשפחה שלעולם לא תהיה לה, ותמכו בה בכל זאת, למרות תחושת חוסר האונים שלהם עצמם. אני מודה מעומק הלב לאותם אנשים שהצטרפו אליה לקרב אף שבעיניהם הוא היה חסר סיכוי.
אולם עצם העובדה שאני קיימת, שאחותי קיימת, שהילדים שלנו קיימים - פירושה שאיני נדרשת לבחירה שהם נדרשו אליה: האם להיאבק למרות תחושת חוסר האונים? משום שכאשר אני חשה שאין תקווה, אני יודעת, יודעת! - שאת הבלתי אפשרי אפשר להביס, ובקרבות בלתי אפשריים אפשר, למרות הכל, לנצח.
אני יודעת זאת בעצמותיי, בנשימותיי, בבסיס הקיום שלי. וכך אני יודעת שגם אם המערכה נראית חסרת סיכוי, התקווה לעולם אינה טעות.
ילדינו התרוצצו ושיחקו מסביבנו, חופשיים, שמחים ובטוחים למרות המלחמה, האיומים והטראומה שמסביב. הבנתי שכולנו כאן בבחינת התגשמות חלומות שנראו בלתי אפשריים במשך שנות אלפיים.
וכך, כאשר אנו חשים ייאוש ואימה וחרדה, כל שאנו זקוקים לו הוא להביט במראה ולזכור: החיים שלנו עצמם מוכיחים שדברים בלתי אפשריים אינם בגדר אגדה. אז הבה לא נוותר על התקווה.
הכותבת היא בתם של אביטל ונתן שרנסקי וכתבה את הדברים לרגל יום השחרור ה־40 של אביה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו