זה הסיפור שלנו: הגיבורים של השגרה החדשה - עם ישראל

כבר חודש שאנחנו במלחמה. מלחמה בתוך מלחמה. כבר כמעט שכחנו איך נראית שגרה, בלי פיצוצים, בלי ממ"דים, מקלטים, התרעות, שירים מחזקים בגלגלצ ומילואים אינסופיים. ולמרות כל זה, רוב מוחץ של הציבור בעד המשך המלחמה. איך זה ייתכן?

העם שלנו יוצא דופן, את זה כבר כולם יודעים. הוא הפך לכזה גם בזכות מרכיביו וגם בזכות ההיסטוריה שלו. אם תרצו, זהו שילוב של צרכים ואופן הכנה כל כך מדויק, שרק הוא היה יכול ליצור עם כזה, של גבורה עוצרת נשימה, הן בחזית והן בעורף.

אנחנו הגב

לא באתי לזרוק סיסמאות ריקות של "חוסן" או "העצמה", רק התפעלות אמיתית. ביום חמישי האחרון, במסגרת עבודתי בעיתון, נסעתי לכתוב שלוש כתבות שונות במקומות שונים בארץ. הראשונה עסקה בשכול, השנייה בהקמת יישוב חדש והשלישית בשואה. שלושתן היו מרגשות מאוד, בשלושתן הזלתי דמעה.

במהלך היום הזה תפסו אותי חמש אזעקות בחמישה מקומות שונים. ארבע פעמים לצד הכביש, פעם אחת בממ"ד. בכולן לא הייתי לבד, תמיד היו עוד אנשים שכמוני שכבו בבוץ והתמגנו. הם ידעו למה הם עושים את זה: לא רק בגלל שהם רוצים לחיות, זה מובן מאליו, אלא גם כי הם ידעו כמה מוות מיותר שלהם עלול להחליש את מהלך הניצחון.

לא היה אדם אחד בכל התעלות שבהן שכבתי באותו היום שאמר "די, אני לא יכול יותר, שייגמר כבר". האווירה היתה הפוכה: כולנו ידענו שזה התפקיד שלנו עכשיו. בזמן שהבנים, הבנות, האחים, האחיות, האבות, האימהות, בנות ובני הזוג שלנו שבצה"ל מחסלים את האויבים שלנו, אנחנו הגב שלהם, וככזה תפקידנו הוא לגבות. לשמור על עצמנו בשביל שהם יוכלו להתפנות לשמור עלינו. אנחנו נגן, הם יתקפו. 

הפעם היחידה שהייתי בממ"ד באותו היום היתה בהרצליה, לשם הגעתי לראיין עולה חדש מצרפת, ניצול שואה בן 95, וארבעה עולים צעירים מצרפת. כולם היו כל כך מלאי ציונות, מלאי חזון וידיעה ברורה בדרך ובצדקתה, שהחדר שבו ישבנו כמעט התרומם באוויר. ניצול השואה הדגים לנו מה הוא עושה כשיש אזעקה: הוא יורד לממ"ד ושר. מה הוא שר? Oh, Happy Days.

זה הסיפור שלנו: יהודי בן 95 עם מספר על היד, מוקף בעולים חדשים בני 20, שר בזמן שהאויב שאיים להשמיד אותנו יורה עלינו את טיליו האחרונים. הייתם יכולים שלא לבכות?