"מטרת המלחמה היא הסרת האיומים הקיומיים ממדינת ישראל לטווח ארוך. כל עוד המשטר הנוכחי קיים באיראן - לא ניתן להשיג את היעד הזה", כך הכריז שר החוץ גדעון סער ב־1 במארס עם פתיחת מבצע שאגת הארי בתדרוך לשגרירי ישראל ברחבי העולם. ההכרזה ההיא גילמה את מטרת המלחמה העיקרית. בשונה ממבצע עם כלביא שהיה בעל מטרות מוגבלות צבאית, הפעם היעד היה שאפתני - שינוי המשטר כך שאפשר יהיה לעגן את ההישגים הצבאיים המוגבלים בשקט ארוך טווח.
מכת הפתיחה היתה מרהיבה. למען האמת, הסופרלטיבים לא יספיקו כדי לתאר את העוצמה שהפגינה ישראל כשלצידה ארה"ב עם חיסולו של חמינאי, בכירים נוספים ותשתיות.
הזמן חלף וההישגים העמיקו. צה"ל עושה בשמי איראן כאילו טס מרחק קצר מחדרה והכל תוך גיבוי ושיתוף פעולה עם המעצמה הגדולה והחזקה בעולם. אלא שעם הזמן הטרמינולוגיה של הבכירים בישראל התמתנה - רה"מ נתניהו החל להבהיר כי רק בפעולה משלימה של העם האיראני על אדמתו ניתן יהיה להשלים את מטרת־העל. עד אז צה"ל משמיד מטרות, תשתיות ובכירים מדי יום ביומו, גורם למשטר פגיעות קשות ואנושות, ובוודאי מרחיק ממנו את היעד המרכזי שעליו הכריז המנהיג המנוח - השמדת ישראל.
למעשה, גם בלי להשיג כרגע 30 ימים אחרי את מטרת־העל, רשמה ישראל הישג תדמיתי נדרש בשכונה: היא לא מחכה לתקיפה - היא יוזמת. היא לא מורתעת על ידי התוקפן - היא מרתיעה. היא לא סומכת רק על הרתעה - היא שוללת יכולות מכל מי שמאיים עליה. המסר הזה במזרח התיכון קריטי ליכולת של ישראל לחיות במרחב, אבל גם קריטי לצבא הקטן והחכם שהלך והתנוון ערב 7 באוקטובר, כמו גם לעם כולו שעבר ממצב חסר ישע בהגנה ליוזמה בהתקפה.
30 ימים אחרי הישגים כבירים באיראן השאלות הן לא רק מתי והאם העם האיראני יקום, שאלות שהתשובה להן נמצאת אלפי קילומטרים מכאן, אלא מה יקרה כאן קרוב, בבית. האם הדרג המדיני מסוגל להשלים את משימת פירוז חמאס? האם הדרג המדיני מסוגל להורות על הרחקת איום חיזבאללה מהיישובים בגבול ופירוז החבל עד לליטני? וכיצד הוא יפעל נגד האויב מבית שצובר נשק ויכולות בשטחים הפלסטיניים?
בכל אלה ישראל לא צריכה לחכות לשותף עוצמתי (גיבוי ודאי יועיל) ולא להתקוממות עממית. כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, שינוי מצבה הביטחוני של ישראל לטווח הקרוב והרחוק עדיין עובר בקו הגבול הסמוך לבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו