חוזרים לעבוד תחת אש: העובדים ששבו ללא אפשרות להתמגן

בעוד המשק הישראלי מנסה לחזור לשגרה תחת איום מתמשך של ירי רקטות וטילים מאיראן ולבנון, יש עובדים שעבורם החזרה לעבודה אינה רק אתגר כלכלי, אלא סכנה ממשית לחייהם. חקלאים סמוך לגבול הצפון ומנופאים באתרי בנייה ברחבי הארץ מספרים כי בניגוד לעובדים רבים אחרים, עבורם כמעט ואין אפשרות אמיתית להגיע למרחב מוגן בזמן.

שי גולני, חקלאי שעובד עם ארגון השומר החדש מקיבוץ מלכיה שבגבול הצפון, מתאר מציאות מורכבת במיוחד בשדות הסמוכים לגדר. “ההתראה של טילים אצלנו תלויה במרחק הירי. אבל יש גם איום של טילי נ"ט; אם זה מרחוק יש זמן, אבל אם זה קרוב יש לפעמים רק 15 שניות”, הוא מתאר.

במטעי הקיבוץ עובדים כעשרה עד שנים עשר עובדים לצד עובדים זרים, והם אחראים לגידולים שהם מקור הפרנסה המרכזי של הקהילה: תפוחים, קיווי, דובדבנים, כרמי יין וגידולי מאכל נוספים. “זה המטע והכרם של כל הקיבוץ”, מסביר גולני. “בתחילת המתקפה הצבא ביקש שניקח צעד אחורה מהגדר, כי חלק מהשטחים שלנו ממש עליה. שלושה ימים ראשונים באמת נשמענו להנחיות”.

אלא שבחקלאות, לדבריו, הזמן קריטי. “אנחנו לא באמת יכולים שלא להגיע לשטח. צריך לפחות לפתוח מים ולתת דשן. אם זה היה חודש או חודשיים קודם אולי היינו יכולים להסתדר. אבל אם עכשיו, באמצע העונה, לא נהיה פה הלכה לנו כל השנה”.

לדבריו, החוסר במיגון מורגש היטב בשטח. “מרחב מוגן לא תמיד יעזור נגד נ”ט, אבל מיגוניות כן נותנות לעובדים תחושת ביטחון. אם יש אזעקה אפשר להיכנס אליהן ולעשות שם גם את ההפסקות. זה נותן תחושה הרבה יותר טובה. עוד שתיים או שלוש מיגוניות לכל משק, במקומות הנכונים בשטח, יכולות לעשות הבדל גדול. גם ציוד נוסף למחלקות ההגנה של היישוב ייתן יותר ביטחון”.

גם באתרי הבנייה במרכז הארץ עובדים רבים חשים חשופים. איציק שור, מנופאי כבר כמעט ארבע שנים, מספר כי אופי העבודה הופך את האפשרות להגיע למרחב מוגן לכמעט בלתי אפשרית. “ב-7 באוקטובר הוציאו אותנו לחופשה בתשלום”, הוא מספר. “אבל מהר מאוד הבינו שאם אין מנופאים כל אתר בנייה מושבת וכל ענף הבנייה נעצר”.

אלא שמנופאים עובדים בגובה רב, ולעיתים אין להם כל דרך להגיע בזמן למרחב מוגן. “אי אפשר לרדת ממנוף תוך חצי דקה”, הוא אומר. “הקבלנים הביאו לנו קסדות ושכפ”צים, אבל זה מגוחך. בין שמיים לארץ, בתוך קבינה מזכוכית רסיס קטן יכול להרוג”.

לדבריו, גם עם ההתרעות המוקדמות שניתנות כיום בעקבות הירי מאיראן, הירידה אינה פשוטה. “פיקוד העורף אומר שיש בערך עשר דקות התרעה, אבל לי לוקח בערך שש דקות רק לרדת ממנוף בגובה 60-70 מטר. וזה רק אם אני פנוי. הרבה פעמים אני באמצע הנפה של מטען וצריך קודם להוריד אותו בעדינות לפעמים זה לוקח עשר דקות”. רק לאחר מכן ניתן לסגור את המנוף ואת הקבינה ולהתחיל בירידה הארוכה בסולמות. “יש מנופים עם סולמות בזיגזג ויש כאלה עם סולם ארוך שאתה קשור אליו כמו בסנפלינג. לרדת בלחץ מגובה כזה זה מסוכן. לפעמים אני כבר מעדיף לא לרדת מאשר להחליק באמצע הדרך”.

שור מספר כי האזעקות הפכו לחלק קבוע משגרת העבודה. “מהשמיים עוברים מעליי יירוטים ארבע או חמש פעמים ביום. זה מפחיד. וכמוני יש עוד מאות מנופאים שלא תמיד מספיקים להגיע למרחב מוגן”. הוא גם מתאר מקרה שבו החל לרדת מהמנוף בעקבות אזעקה, אך מלמטה דרשו ממנו להמשיך בעבודה. “צילמתי סרטון כי זה פשוט הרגיז אותי. אנחנו עובדים בתנאים מסוכנים, אבל לפעמים נראה שלא באמת מבינים את הסיכון”.

לדבריו, המציאות הזו כבר גבתה מחיר כבד. אמש נהרגו שני פועלי בניין מפגיעת רסיס במהלך אחד המטחים לעבר מרכז הארץ, לאחר שלא היה בקרבתם מרחב מוגן. “הם היו על הקרקע ועדיין נהרגו”, אומר שור. “ואנחנו עובדים עשרות מטרים מעליה”.

הוא מדגיש שהגיע הזמן להציב את בטיחות העובדים בראש סדר העדיפויות. “חשוב שישימו עלינו יותר דגש. לפעמים נדמה שהפקידים למעלה לא באמת מבינים את הסכנה. לחזור לעבוד במצב כזה זה לא תמיד הגיוני”.