גם בתקופות הקשות ביותר: הנשים שנמצאות שם בשביל אחרים

עייפות, תחושת שליחות וגאווה

ד"ר רותם אילון, תושבת תל אביב, בת 43, כירורגית, מומחית לרפואה דחופה וטראומה. נשואה לרופא ואם לשניים

לקראת יום האישה הבינלאומי אני עוצרת לרגע לחשוב על הדרך שלי - בין העבודה בבית החולים לבית, בין מצבי חירום לשגרת משפחה.

אני בת 43, רופאה מומחית בכירורגיה דחופה וטראומה בבית החולים בילינסון. העבודה במקצוע הזה דורשת חדות, אחריות ויכולת לקבל החלטות בזמן קצר מאוד, לעיתים ברגעים שבהם כל דקה קובעת.

זהו מקצוע אינטנסיבי, כזה שמכניס אותך אל הרגעים השבריריים ביותר בחייהם של אנשים - ודורש להיות שם במלוא הריכוז, הידע והלב.ובמקביל, בבית מחכים לי שני ילדים בגיל בית ספר יסודי. המעבר בין חדרי ניתוח לבית, בין החלטות גורליות לשאלות קטנות של סוף יום, הוא חד לפעמים, אבל גם מזכיר לי בכל יום למה הכל חשוב כל כך. גם בן זוגי הוא רופא.

בשגרה, ובמיוחד בזמן המלחמה, החיים שלנו כוללים לוח זמנים מתואם: מי יוצא לתורנות ומי נשאר עם הילדים, מי חוזר מאוחר ומי עוזר בשיעורי הבית. זו מציאות שמביאה איתה עייפות ודאגה יחד עם תחושת שליחות משותפת וגאווה במה שאנחנו עושים.

כשאני חושבת על יום האישה, אני חושבת בעיקר על הנשים שסביבי במסדרונות בית החולים בילינסון - רופאות, אחיות ונשות במקצועות פרה־רפואיים שמגיעות בכל יום מחדש, גם בתקופות הקשות ביותר, וממשיכות לטפל, להחזיק ולהיות שם עבור אחרים. עבודת הצוות שלנו היא הבסיס לטיפול הטוב ביותר!

אולי זה הסיפור האמיתי של הדרך הזו: היכולת לעבור בין עולמות שונים מאוד, ולשאת איתך בכל אחד מהם אותה מחויבות עמוקה לחיים, למטופלים ולמשפחה. להיות חלק מהדרך הזאת - זו זכות גדולה!

רוצה לומר: אתן אלופות

סמלת ש', בת 20, לוחמת בחטיבת החילוץ, בימים אלו בקורס הכנה לקצונה

גדלתי בבית דתי־לאומי. האמת היא שכאשר שאלו אותי אם אני רוצה להתגייס התשובה היתה ברורה מאליה. היה לי ברור שאשרת, והיה לי ברור עוד יותר שזה יהיה בתפקיד משמעותי, אולי אפילו קרבי. רציתי להיות במקום שבו מרגישים שהעשייה משנה חיים.שבוע לפני תחילת מבצע שאגת הארי התחלנו את קורס ההכנה לקצונה ויצאנו הביתה. בשבת הטלפון צלצל.

המפקדים התקשרו והקפיצו אותנו מייד להגיע למפקדת החטיבה ולהוות כוח חילוץ נייד ואיכותי. לא חשבתי שכל כך מהר כבר אמצא את עצמי לוקחת חלק באירוע אמיתי. אבל אז הגיעה ההודעה על הנפילה בבית שמש ביום ראשון שעבר.

ברגע ששמענו על הזירה רצנו לאוטובוס ויצאנו לשם. כשהגענו, הכאוס היה מוחלט. רעש, אנשים מודאגים, צוותים רצים ממקום למקום. בתוך כל זה הבנו שכרגע צריך אותנו דווקא במעטפת. התחלנו לעבור בין הבתים והשכונה שמסביב, לדפוק על דלתות, לשאול מי צריך עזרה, מי זקוק להרגעה, איפה אפשר להושיט יד.

זו היתה זירת ההרס הראשונה שחוויתי. דווקא שם הבנתי עוד יותר את המשמעות של המדים שאני לובשת. כמה עצם הנוכחות מרגיעה אנשים. כמה הם סומכים על החיילים שיענו, שיכוונו, שייתנו תחושת ביטחון בתוך הבלבול.

בהמשך נכנסנו גם אל תוך זירת ההרס עצמה, לבצע סריקות למטרות חילוץ. זה היה רגע מרגש וקשה בו־זמנית. בתוך ההריסות, כשמסביב הכל מפורק ושבור, מצאתי תשמישי קדושה: טליתות, ספרי קודש שנותרו שלמים מבית הכנסת. הרגע הזה, בלב ההרס, נשאר איתי.

לכבוד יום האישה אני רוצה לומר תודה. תודה לנשות החטיבה, למג"דית בית הספר שלי, סא"ל י', לחברות שלי שנלחמות איתי כתף אל כתף, ולכל הנשים בחזית ובעורף.

אתן אלופות! דווקא עכשיו, כשמגיע יום האישה, אני מסתכלת סביבי ורואה כל כך הרבה נשים חזקות שמוכיחות בכל יום מחדש את הכוח, את העוצמה ואת היכולת שלהן.

ובנימה אישית, אני רוצה להקדיש את הטור הזה ואת יום האישה שלי לאמא שלי - רופאה מומחית לגסטרו ילדים. בתקופת המלחמה אבא שלי היה הרבה במילואים והיא החזיקה את הבית לבדה תוך שמירה על הקריירה הרפואית שלה ועם הרבה לבביות ואהבה. אמא שלי מלכה אמיתית ואני מקדישה לה את היום הזה.

להיות שם עבור אדם אחר

ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן וראשת התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה למנהל

ביום האישה השנה קשה לדבר על חוסן במונחים מופשטים. המלחמה מחזירה את כולנו שוב ושוב אל הפחד הקיומי, אל דריכות הגוף ואל חוסר הוודאות. גם אני יורדת שלוש קומות ביום ובלילה למקלט עם בן הזוג, הילדים והכלבה שלנו, שלא מפסיקה לרעוד מחרדה.

בין התרעה אחת לשנייה אני חוזרת לעבודה, למילים ולקולות, אל הצורך המיידי בעזרה ראשונה נפשית ובהקשבה שעולה מכל חלקי החברה. ברגעים כאלה מתחדדת אצלי ההבנה שחוסן חברתי אינו מושג תיאורטי.

הוא מתקיים במפגש האנושי, ביכולת לבקש עזרה, לקבל עזרה, ולהיות שם עבור אדם אחר ברגע של קושי. בתקופות חירום השיחה המסייעת מתקיימת בתוך מציאות משותפת. גם הפונה וגם המסייעת חיים תחת אותו איום, שומעים אותן אזעקות, נושאים אותה מתיחות.

דווקא בשל כך נוצר ביניהם חיבור עמוק ומיוחד של אדם אל אדם. להבדיל מעמדה מרוחקת, השיחה המסייעת מבוססת על קרבה. מפגש שיש בו הכרה הדדית בפגיעות, ומתוכה גם אפשרות לקרקע, להרגיע את הרגע ולהפיג את הבדידות.

עבורי יש כאן גם מורכבות. התפקיד שלי, במיוחד בימי חירום, יוצר עומס כבד, אך גם משמש עוגן מרכזי בחיי של יציבות ומשמעות. צוות ער"ן, המתנדבים והמתנדבות, הם מגיבים נפשיים ראשונים.

הם נחשפים פעם אחר פעם לעדויות קשות ברגעי שבר שבהם הקרקע נשמטת והעצבים חשופים, וממשיכים ברגישות ובמסירות ללוות אחרים. גם בבית אימהות (וגם אבות) הן לא פעם המגיבות הראשוניות של ילדיהן.

הן הראשונות שפוגשות את הפחד, את ההיצמדות, את השאלות ואת השינוי בהתנהגות, ותפקידן נמשך הרבה מעבר לרגעי החירום, בהתמודדות עם ההשפעות ארוכות הטווח של המלחמה. במובן הזה חוסן מתחיל בדיוק שם: לא במקום שבו הפגיעות נעלמת, אלא במקום שבו אפשר לפגוש ולשאת אותה מבלי לאבד קשר עם עצמנו ועם אחרים.

בין טכנולוגיה לאמפתיה

אודליה בן דוד, מורה לכימייה באורט מקיף א' אשקלון ומובילת החדשנות ברשת אורט

אלה ימים היסטוריים. מבצע שאגת הארי שוב הפך לנו את המציאות ברגע אחד. דלתות בתי הספר נסגרו, והלמידה עברה כולה למרחב הדיגיטלי. כשאני פותחת את הזום ורואה את הריבועים הקטנים האלו, כשיש מתח תמידי ברקע והלב שלי עם התלמידים, אני מבינה שהתפקיד שלי השתנה. לפני הכל, לפני הכימיה והחומר הלימודי, אני שם כדי לשאול אותם מה שלומם. בימים אלה אנחנו המורים הפכנו לעוגן של שפיות.

אנחנו שם כדי לעטוף את התלמידים ואת המשפחות שלהם ברגישות ובמסירות, וזה מה שבונה את החוסן של כולנו כאן בעורף.כמורה לכימיה אני רגילה לראות את התלמידים שלי במעבדה, בין מבחנות לניסויים, כשהם שואלים שאלות ומתרגלים עבודה בצוות.

בשנים האחרונות התחלתי לקחת את העולם הזה גם לרשתות החברתיות, בסרטונים קצרים שמסבירים כימיה בצורה קצת אחרת, קלילה ומצחיקה. אז זה היה כלי נחמד להסברת החומר, אבל היום כשהזום הוא הגשר היחיד שלי אליהם, זה הפך לשליחות של ממש.

הצורך הזה להפוך מסך קר למקום חי, אנושי ומעצים הוא גם מה שהביא אותי לתפקיד הפיוצ'ריסטית, מנהלת חדשנות ברשת אורט. התפקיד הזה נולד מתוך הבנה שהחינוך חייב להיות רלוונטי לעולם שמשתנה לנו מול העיניים, ועבורי יש בו גם בשורה נשית חשובה.

ביום האישה הזה אני רוצה לומר בקול רם שזה כבר מזמן ברור שנשים ובנות יכולות להגיע לכל פסגה. מנהיגות נשית בעולם החדש היא בדיוק השילוב הזה שבין טכנולוגיה לאמפתיה.

היכולת להחזיק כיתה שלמה בריכוז דרך הזום, כשבחוץ המציאות לא פשוטה, היא קודם כל היכולת לראות את הילד שמאחורי המצלמה ולתת לו יד, גם אם זה מרחוק.

בסוף, אני לא רק מלמדת אותם על קשרים כימיים, אלא על קשרים אנושיים ועל איך להישאר חזקים במציאות משתנה. כשאנחנו מצליחים להצית סקרנות, או פשוט לתת רגע של שקט דרך המסך, אנחנו מחזקים את הדור הבא שלנו.