"אני חוזר בכל מחיר": האנשים שהתעקשו לשוב לארץ דווקא עכשיו

טיסת החילוץ מרומא של חברת ארקיע, שנחתה אתמול בנתב"ג בשעה 10:18, זכתה לקבלת פנים רשמית. איך שהמטוס התחבר לשרוול הופיעה התרעה שעוד רגע תגיע אזעקה ולכו תמצאו מקום מסתור בתוך "צינור" שהרגע התעופף באוויר.

"במקום לעזוב את התיקים ולצאת מהר מהמטוס, אנשים התחילו לחפש את המזוודות", סיפר דניאל שאולוב מאשקלון, שחזר על הטיסה. "נהיה פקק, נוצר לחץ. נוסע מבוגר הרביץ נפילה חזקה, אבל זירזו אותנו שנתפנה אז יצאנו ורצנו איזה חצי קילומטר למרחב המוגן. רק איך אומרים? טוב להיות בבית".

שאולוב השתתף בתערוכת גלאי מתכות בהמבורג שבגרמניה והיה אמור לחזור ארצה עוד במוצאי שבת, אבל המבצע באיראן גרם לביטול הטיסה. עם כל הלחץ והחדשות שזרמו מהארץ היה ברור לו שהוא חייב לחזור, כי השאיר בארץ את אשתו עם שני ילדיו, בהם בתו שנולדה רק לפני שבועיים.

"לא קל להשאיר ככה משפחה, במיוחד כשאשתי לבד עם הילדים", הסביר. "אמרתי שאני חוזר בכל מחיר, וכבר תכננו להגיע דרך טאבה, חתיכת מסע. בסוף אשתו של חבר סגרה ברגע האחרון את הטיסה מגרמניה לאמסטרדם, משם לרומא וישר לישראל".

חיבוק חם

את החיבוק של נטע לוין עם אמה ורד היה קשה לפספס ביציאה מנמל התעופה. נטע, בת ה-21, תושבת אלפי מנשה, טיילה בשלושת החודשים האחרונים באירופה, הסתובבה לא מזמן בצפון איטליה ולפי חוקי האיחוד האירופי הייתה חייבת לעזוב מאחר ולא היה ברשותה אישור שהיה. היא הצליחה להמריא משם ממש בדקה התשעים.

"אם האיחוד היה מאפשר, הייתי שמחה אם הייתה נשארת וממשיכה ליהנות", אמרה האם הנרגשת. "הרי מה היא צריכה להידחס איתנו כעת במקלט הקטן, אבל עדיין אני מאוד מאושרת. עכשיו היא תהיה צמודה לאימוש".

בשדה התעופה אלה היו טיסות חילוץ בלבד שנחתו. הנוסעים הגיעו ומיד התפנו, העיקר לא להישאר במרחב של נתב"ג, שגם ככה נמצא חזק על הכוונת של האיראנים. כן, את רעמי היירוטים ניתן היה לשמוע היטב במרחב המוגן שבשדה.

"אין לי בעיה לחטוף טילים, העיקר להיות עם המשפחה בממ"ד", אמר אור חיים שרם, שחזר מטיול במדריד עם חברתו דניאל אלמקייס. "בחו"ל אתה אולי מוגן, אבל אתה לא ממש יודע מה קורה בישראל, רק ניזון מחדשות והנה רק נחתנו ובום של טילים הודיע שהגיע הזמן לצאת מהסרט של החיים. אנחנו סומכים על בורא עולם ואין מה לעשות נולדנו כאן, נישאר כאן".

גם בטיסת אל-על מטיביליסי שנחתה ממש אחרי התחוללה מיני דרמה. איך שהמטוס עמד לנחות נשמעה התרעה על אזעקה שמתקרבת והמטוס חזר לכיוון ממנו הגיע. "אותי זה לא הלחיץ, הבנתי שמדובר בעוד עיכוב קטן", אמר יהודה בן חמו, ממעלה אדומים. "גם בחופשה לא ממש עקבתי אחרי המלחמה והמשכתי ליהנות, הרי איך אני יכול להשפיע?".

"אנחנו אופטימיים"

מי שהמתינו בשדה לנחיתה מגאורגיה היו סשה ודני שרייפל שהגיעו בכדי לקבל את אמם שרה. זה היה מראה שאפשר לראות רק בישראל. דני חיכה עם זר פרחים ואחותו הגדולה, שהוקפצה בשבת למילואים, עמדה לצידו עם רובה M-16.

"שחררו אותי לכמה ימים לחופשה ואחזור למילואים", סשה הסבירה בעוד היא ממתינה לאמא שלה. "אנחנו אופטימיים ומנסים לשמור על מצב רוח טוב. בדיוק כשהחנינו את הרכב נשמעה אזעקה וכולם רצו למרחב המוגן, אז אמרתי לאחי 'יאללה זורמים'. אני לא מתרגשת".

שרה, האם, יצאה מהשדה וניגבה דמעת התרגשות כשראתה את ילדיה מקבלים את פניה, למרות המצב המורכב. "ביקשתי מהם שלא יבואו לכאן", אמרה בחיוך. "רציתי שיישארו בבית, אבל אלה ג'ינג'ים. אין מה לעשות, זה אופי".

השדה הלך והתרוקן לקראת טיסת החילוץ הבאה. אנחנו כבר התרגלנו למתכונת ולשגרה המשוגעת. מחדר במלון מפנק, למקלט דחוס. מחופשת סקי לריצה בסגנון מבוהל. ישראל זלינגר, בן ה-71, בדיוק שב מבילוי על אופנועי שלג בגודאורי שבגאורגיה ולא הייתה לו בעיה לבצע את הסוויץ'.

"אנחנו פטליסטים. מה שיהיה יהיה", הסביר זלינגר, תושב אשקלון. "תבין, הייתי חייל במלחמת יום כיפור, לחמתי בלבנון. אנחנו נחיה על החרב כל החיים, כי אנחנו מתגוררים בשכונה הכי מופרעת ועובדה שגם אחרי שנתיים של לחימה לא הצלחנו לסיים את הבעיה עם ארגון טרור שאין לו מטוסים וטנקים. צבא, בלי סיוע של דיפלומטיה והסכמים, לא יפתור את הצרות".