המלחמה הראשונה שלהם. מאז מבצע "עם כלביא" עלו לישראל כ-16 אלף עולים חדשים, מרביתם מרוסיה צרפת ומארצות הברית, רובם משפחות צעירות שבחרו לפתוח כאן דף חדש. עלייה היא במילא אירוע לא פשוט: שפה שונה שיש ללמוד, עבודה שיש למצוא, סביבה ומציאות חדשה שצריך להתרגל אליה אבל לאזעקה הראשונה שתפסה אותם בשבת, אף אחד לא הכין אותם מראש.
במקביל לתהליך הקליטה, משרד העלייה והקליטה מפעיל גם מוקדי סיוע לעולים בזמן חירום, וארגונים כמו “נפש בנפש” מלווים את המשפחות גם בימים המורכבים הללו. כך מצאו את עצמן משפחות של עולים חדשים, חודשים ספורים אחרי שנחתו עם מזוודות והמון תקווה להתחלה חדשה, יורדות בפעם הראשונה למקלטים ופוגשות מקרוב מציאות שרבים מאיתנו כבר התרגלנו אליה.
משפחת ליפובצקי: "הייתה לנו תחושה פנימית שאנחנו צריכים להיות כאן"
חוליאן ליפובצקי (56) ואשתו פאולה מלניק (54) עלו לישראל בינואר האחרון עם ילדיהם ניקולס (21) ולסלי (12). למעשה, זו ההגירה השנייה שלהם. בשנת 2000 הם הגירו מארגנטינה לקליפורניה, ובקיץ האחרון עזבו את ארה״ב. ההתלבטות שלהם הייתה האם לשוב לארגנטינה, שם יש להם משפחה וחברים, או לעלות לישראל. חוליאן מספר כי שיחה אחת עם חבר שעלה ארצה בתקופת הקורונה וסיפר לו על היחס החם שחווה כאן הכריעה את הכף "יומיים אחרי השיחה כבר פתחנו תיק ועילינו על מסלול העלייה".
את ההחלטה לעשות עלייה הם מתארים כ״קריאה פנימית, תחושה שאנחנו צריכים להיות כאן. אנחנו מזדהים מאוד עם הערכים של האנשים כאן ואחרי 7 באוקטובר עקבנו יום יום אחרי מה שקורה בארץ, ורצינו להיות חלק – למרות המלחמה".
האזעקה הראשונה שחוו הייתה אזעקת שווא. "דווקא היא סייעה לנו להיערך", הוא מספר. "בפעם השנייה כבר לא היה קשה לרדת למקלט". למרות שבבניין יש עשר דקות מרגע הישמע האזעקה, המשפחה יורדת מיד למרתף. "האזעקה היא גורל משותף - לחלוטין משותף".
בתם לסלי מתייחסת למצב בטבעיות. בנם ניקולס מתגורר בקיבוץ מעגן מיכאל, עובד חצי יום ולומד באולפן. "הוא נהנה מאוד עם צעירים בני גילו".
המשפחה מדגישה את תחושת הליווי והקהילה: הרשויות בקשר רציף, קבוצות ווטסאפ של עולים חדשים זמינות לכל שאלה, וארגונים כמו "נפש בנפש" והקרן לידידות מסייעים בתהליך. גם מוקדי הסיוע הממשלתיים פועלים במספר שפות עבור עולים הזקוקים למידע או לתמיכה רגשית.
רגע אחד מהשבועות האחרונים נחרט במיוחד בזיכרונו של חוליאן: ביום הראשון שלו באולפן, במהלך ההפסקה, השמיעו המורים מוזיקה ישראלית וכולם רקדו. "הסתכלתי סביבי כדי להבין אם מישהו מצלם, אבל אף אחד לא צילם. המורים פשוט שמחו באמת”. לדבריו, הוא נאלץ לעצור את הריקוד מרוב התרגשות".
"אומרים לך 'ברוך הבא' מכל הלב", הוא מסכם. "זה גורם לך לרצות לעזור לעולה הבא. אתה נשאר רוטט על גל חיובי שמתפשט לאחרים".
משפחת פרידמן: "יש משמעות בכך שאתה חלק מהסיפור ולא צופה מרחוק"
סקוט ודבורה פרידמן עלו לישראל בקיץ האחרון עם ילדיהם אלי ודנה, והצטרפו לשני ילדיהם הבוגרים שכבר הקדימו אותם. בשנים האחרונות התגוררה המשפחה באזור פילדלפיה, במקור מדנוור, קולורדו.
ארי ונעמי, שני הילדים הגדולים, עלו לישראל עוד לפני שאר בני המשפחה. לאחר התיכון בחרו להגיע ללמוד בארץ. ארי למד בישיבת לב התורה ונכנס למסלול הסדר. במהלך שנתו השנייה התגייס לצנחנים 890. נעמי למדה במכללת מבשרת ירושלים ולאחר שנתה הראשונה נכנסה לשירות לאומי.
ב-7 באוקטובר כבר שירתו שניהם בישראל, בעוד הוריהם בארצות הברית. "התחלנו לדון בעלייה לפני תחילת המלחמה", מספרים בני הזוג. "המלחמה רק הבהירה לנו שזה הדבר הנכוו לעשות".
"בננו ובתנו כבר שירתו בישראל, בעודנו צפינו באירועים ממרחק אלפי קילומטרים. המרחק הזה הרגיש לא נכון". לדבריהם, הם גידלו את ילדיהם מתוך הבנה שלעם היהודי יש גם מולדת וגם אחריות כלפיה. "הצפייה בשניים מילדינו משרתים בזמן שאנחנו נשארנו בנוחות בחו"ל אילצה אותנו לשאול האם אנו חיים במלואם את הערכים שלימדנו – האם דאגה לעשות עלייה בזמן מלחמה? כמובן אבל השאלה הייתה האם זה הבית – ואם זה הבית, אז הוא לא מותנה בכותרות רגועות".
הם התחייבו להגיע בתום שנת הלימודים של אלי, ובקיץ האחרון קיימו את ההתחייבות. כיום הם מתגוררים במעלות. אלי לומד בישיבת שעלבים ומתכוון להיכנס למסלול הסדר ולהתגייס בשנה הבאה. דנה, תלמידת כיתה ו’, מתגוררת עמם.
את האזעקה הראשונה חווה סקוט בדרכו לבית הכנסת, בשעות הבוקר המוקדמות. "כבר שמעתי מטוסים לפני עלות השחר וידעתי שמשהו משמעותי קורה. כשהאזעקה נשמעה, לא נותרה אי-ודאות. ידעתי שהמלחמה החלה".
לדבריו, התגובה הראשונית הייתה פיזית. "החושים מתחדדים. הצעדים מאיצים. אתה מיד מחשב איפה אתה צריך להיות". בהתחלה הכול מרגיש לא מוכר: כמה שניות יש, מה לוקחים, האם סוגרים חלונות. "לא לוקח הרבה זמן ללמוד את השגרה. בישראל לומדים מהר, כי כולם סביבך כבר יודעים אותה".
"האזעקות אכן מעוררות פחד. כל מי שאומר אחרת או מעמיד פנים או לא שם לב". עם זאת, הם מדגישים גם ממד נוסף: "כשהאזעקה נשמעת, תה יודע שברחבי הארץ מיליוני אנשים נעים באותו רגע. חיילים בשטח, ילדים בבתי ספר, משפחות בשולחנות ארוחת ערב. יש משהו מאחד בחוויה המשותפת הזו. זה לא רומנטי. זה לא משהו שהיית בוחר לשמה. אבל יש משמעות בידיעה שאתה חלק מהסיפור, לא צופה בו מרחוק".
"הרגשנו תמיכה מהמערכות הקיימות כאן. ההתראות ברורות. ההוראות ישירות השכנים מקסימים ומוודאים שלכולם יש את מה שהם צריכים. ישראל היא מדינה שלמדה כיצד לתפקד תחת לחץ, יש כאן חוסן שקשה להבין אותו מבחוץ עד שחיים בתוכו".
התגובות מחברים ובני משפחה בארצות הברית נעו בין דאגה להערכה. חלקם שאלו מדוע לעבור בתקופה כזו. "תשובתנו הייתה ברורה - לא עברנו לאזור מלחמה. עברנו הביתה".
משפחת גולדגרב: "זה המקום שבו אנחנו אמורים להיות"
ג’פרי ומאירה גולדגרב עלו לישראל מפלורידה עם ארבעת ילדיהם - עקיבא (10), לאה (8), בן ציון (6) ודבורה (4) ומתגוררים בבית שמש. "תמיד דיברנו על עלייה. אבא של אשתי ישראלי, הוא גר בפלורידה אבל תמיד הייתה לו תשוקה לחזור. זה תהליך מאוד ארוך, הרבה מסמכים ופרוצדורה. אחרי טבח השבעה באוקטובר חזרנו לחשוב על לעשות עלייה".
"תמיד יש פחד, אבל תמיד יש הבנה שיש את אלוהים. אם משהו אמור לקרות לך, הוא יקרה אם אתה בפלורידה או בישראל. אתה מקווה שאתה עושה את הצעד הנכון. זו המולדת שלנו, אנחנו לא נברח מזה. זה שבו אנחנו אמורים להיות".
הם מספרים כי בפלורידה לא חוו אנטישמיות משמעותית, אך חשבו על העתיד. "אמריקה זו אמריקה. גם אם בפלורידה היום הכול טוב, זה לא אומר שזה יישאר כך. אנחנו רואים מה קורה באוניברסיטאות כמו קולומביה וניו יורק. אמרנו שעשינו את זה לא למעננו אלא למען הילדים שלנו שהם יגדלו בישראל וידעו שזו המולדת שלהם".
משפחת גולדגרב השאירה רדיו בשבת "ידעתי שהמצב נפיץ", מספר ג׳פרי. עד שלפתע, שמע ברדיו מילים בעברית, ולמרות שהוא לא שולט בשפה כל כך, מבין מיד שהחלה המלחמה. "שמענו משהו שקשור לאיראן ושצריך להיות ליד מקלטים לפחות זה מה שחשבנו שהבנו". לדבריו, ברדיו הזכירו גם את פרשת זכור, ובסיום השידור נאמר "שבת שלום ובריאות".
"זה היה מאוד מעודד לשמוע את זה". רק אז חוו לראשונה את השהות במרחב המוגן. "בחיים לא היינו בממ"ד לפני כן לסגור את הדלת הגדולה והכבדה ולנעול".
לדבריו, היו פתוחים עם הילדים מהרגע הראשון. "הסברנו להם שהממ"ד הוא המקום שמגן עלינו". כשהייתה נפילה בבית שמש ונשמע “בום גדול שלא הרגשנו מעולם", זה היה מלחיץ, אך הילדים כך הוא אומר - יודעים שזה הבית שלהם. עקיבא בן ה-10 קורא תהילים בכל פעם שהם נכנסים לממ"ד. "זה גורם לו להרגיש יותר טוב ומרגיע אותו".
"היינו מאוד פתוחים עם הילדים שלנו, הם ידעו למה הם נכנסים. הם תמיד היו נרגשים להגיע לישראל והיו בעניין של לעשות עלייה. ברור שזו מציאות לא פשוטה על ילדים, אנחנו הסברנו להם שהממ"ד הוא המקום שמגן עלינו, ושכשאנחנו שומעים אזעקה - זה כדי לשמור עלינו".
"כשהייתה הנפילה בבית שמש היה בום גדול שלא הרגשנו מעולם. זה היה מלחיץ. אבל הם יודעים שאנחנו אמורים להיות כאן, והם גאים להיות כאן. שאלתי אותם פעם אם היו מעדיפים לא להיות כאן. הם אמרו: לא, זה הבית שלנו וכאן נועדנו להיות. עקיבא, בן ה-10, בכל פעם שאנחנו הולכים לממ"ד הוא מתחיל לקרוא תהילים. הוא אומר שזה גורם לו להרגיש יותר טוב ומרגיע אותו".
לדבריו, המשפחה מקבלת עדכונים שוטפים מהרשויות. "משרד העלייה פתח ערוץ מיוחד לעולים חדשים. במקום שאני עובד בו, Israel365, אני מקבל מהם הרבה הודעות והם מאוד תומכים. המייסד של israel365 אפילו אמר לי אתמול שאם אני רוצה לבוא למקום שבו נפל הטיל בבית שמש ,שם כבר התחילו מיד לגייס כספים למי שנפגע".
וליהודים בגולה שמתלבטים אם לעלות הוא אומר: "הייתי אומר להם, בואו. אני יודע שזה יישמע משוגע, אבל יותר קשה לא להיות עם האנשים שלך בזמן הזה. כשאתה כאן אתה רואה את האחדות ומה שקורה, אנשים ביחד. זה מקום נפלא להיות בו. יש לנו אפס חרטות, מאושרים להיות כאן".
משפחת ז'יגיילוב: "מתחרטים רק על זה שלא עשינו עלייה מוקדם יותר"
יוליה ואלכסנדר ז'יגיילוב, בני 40, עלו לישראל מבלארוס בדצמבר האחרון עם שתי בנותיהם, ארינה (9) וליאורה (5). יוליה במקור מאוקראינה, ואת אלכסנדר הכירה לפני 13 שנה במחנה יהודי. "תמיד הרגשנו את הקשר שלנו לישראל", היא מספרת.
אלכסנדר למד במשך שנתיים בבית הספר לציון ברינה בעיר ביתר עילית, וסבתא שלו מתגוררת בנתיבות כבר יותר מ-20 שנה. יוליה עבדה כל חייה בארגונים יהודיים באוקראינה ובבלארוס, בתחומי ההתנדבות והחינוך היהודי. לדבריה, למשפחה היה קשר חזק מאוד עם הקהילה בעיר שבה גרו, והבנות גדלו שם כשהן יודעות על השורשים היהודיים שלהן.
"אם להיות כנים, עד לאירועי 2022 המלחמה בין רוסיה לאוקראינה לא חשבנו על העלייה, כי האמנו שנוכל להעניק תמיכה גדולה יותר דווקא בהיותנו במדינת המוצא". את ההחלטה לעלות קיבלו במרץ 2022, קיבלו מתוך הבנה שזה המקום היחיד שבו יוכלו להרגיש "ביטחון", ומתוך מחשבה על עתיד ילדיהן.
"יתרה מזו, כל המעגל הקרוב ביותר שלנו כבר היה כאן". את הבדיקה בקונסוליה עברו כמה חודשים לפני 7 באוקטובר, "ואז באמת פחדנו להגיע". עם זאת, היא אומרת, כל המחשבות שלהם היו מופנות לישראל למשפחה, לחברים ולעמיתים שהיו כאן והם לא שינו את ההחלטה לעלות. בספטמבר אותה שנה התקבלה החלטה סופית. "אני חושבת שאנחנו נמנים עם העולים המוכנים והמודעים, שכן גם כאשר לא היינו בישראל עדיין חווינו את המלחמה הזו יחד עם כולם".
לשאלה אם היו משנים את ההחלטה שלהם, הם עונים חד-משמעית: "כן, אבל רק בכך שהיינו צריכים להגיע, לעשות עלייה מוקדם יותר".
האזעקה הראשונה תפסה את יוליה באמצע שגרת בוקר: "ברגע שבו נשמעה האזעקה לראשונה, צחצחתי שיניים וחשבתי שהוונטה בחדר הרחצה עובדת חזק מדי". הם היו בדרך לצאת עם חברים לטיול. בזכות זה שהגיעו מוכנים מראש למצב הזה ולאחר שלמדו היטב את כל הנהלים, לדבריה, הם לא היו בפאניקה. בדירה שלהם יש ממ”ד והיא מציינת שזו הייתה הדרישה העיקרית שלהם כבר בשלב חיפוש הדירה, עוד בעקבות האירועים הביטחוניים.
פרויקט "המיליון ה-11": להעלות מיליון יהודים למדינת ישראל
במוקד הקריאה עומדת יוזמה לאומית נועזת, כזו שלא מסתפקת באמירה ערכית, אלא מציבה יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. עלייה המונית אינה רק פתרון אישי ליהודים החיים כיום תחת איום גובר של אנטישמיות בקהילות כמו אוסטרליה, בריטניה, קנדה, צרפת ורוסיה - היא גם הזדמנות היסטורית לעיצוב עתידו של העם היהודי כולו ולבניית חוסן לדורות לחברה הישראלית, לביטחונה ולכלכלתה.
מטרתנו כפולה: לעורר את הציבור בישראל להבנת גודל השעה, ולקרוא לממשלה להתגייס לבניית תוכנית לאומית - בדיור, בתעסוקה, בחינוך ובתשתיות - שתהפוך את החלום למציאות.
"המיליון ה-11" לא יסתפק בסיסמאות. לאורך שנת תשפ"ו נפעל להציף את הדיון הציבורי והפוליטי סביב הפרויקט: בכתבות עומק, במסעות מצולמים, בפרויקטים מיוחדים ובתוכניות עבודה שיוצעו כדי להפוך את החזון לתוכנית לאומית מגובשת.
זו העת להרים את הדגל. המיליון ה-11 הוא יותר מיעד מספרי - הוא הכרעה היסטורית.
בערב ראש השנה תשפ"ו "ישראל היום" השיק את "המיליון ה-11" - קריאה ציונית רחבת היקף שמבקשת להפוך חזון למציאות: עליית מיליון יהודים למדינת ישראל בעשור הקרוב.
