כמה קשה לנו להתמודד עם מוות. בכלל, גם כזה שבא בעיתו. ההיעדר המוחלט של האדם האהוב מחיינו הוא בלתי נתפס. לנפש קשה להכיל. לא ברור איך העולם ממשיך להתנהל ואיך כדור הארץ עוד סובב על צירו, כשמשהו כל כך מהותי חסר ממנו. אמא שלי, שממנה נפרדנו לפני חצי שנה, היתה אומרת שאלוהים ברא עולם כל כך יפה, אבל המוות הוא באג בתוכנה שלו.
ואם זה בלתי נסבל ובלתי נתפס, מוות של אדם צעיר - לא כל שכן. לכאב על הפרידה נוסף הכאב על הפוטנציאל הלא ממומש שלעולם לא יבוא לידי ביטוי: כל הילדים שלא יהיו לו, כל מה שלעולם לא יוסיף לָעולם, כל הצחוק שלעולם לא יצחק, הקמטים שלא יתקמטו, החלומות שלא יֵחלמו ויתגשמו וייחלמו עוד...
ונורא יותר משני אלה הוא מוות כמו של עפרי יפה, שהוא לכאורה מוות שיכול היה להימנע, מוות מיותר. הרבה יותר קל לנו לקבל כשחייל נופל בקרב, בטח אם מדובר בקרב מוצדק, בטח אם הוא נופל בגבורה. כאן אנחנו נותרים עם רִיק ענק ותחושת החמצה איומה. ככה נרגיש אם נתבונן מקרוב בסיפור האיום של עפרי הטוב והנדיב, האמיץ ויפה הלב.
משפחה אשר ידבנו ליבה
אבל כדי להבין את הסיפור באמת אנחנו צריכים רחפן היסטורי וגיאוגרפי, שיעזור לנו לקבל תמונה רחבה יותר. בתמונת הרחפן הזו אנחנו נראה שעפרי נפל במלחמה שנכפתה עלינו, מלחמת גבורה, מלחמת תקומה, מלחמה נגד הרוע המוחלט, מלחמה שלא תיתכן אחרת.
ובמלחמה כזו יש גם טעויות. בכל מלחמה יש כאלה. בצה"ל יש 15% נופלים בתאונות מבצעיות כמו זו שהרגה את עפרי. הן לא היו קורות אם לא היינו במלחמה, הן חלק מהמלחמה. חלק איום, שאולי ניתן להפחית במקצת את גודלו, אבל הוא לא ניתן לביטול מוחלט. אז עפרי לא נפל סתם, חלילה, הוא נפל בקרב.
פרשת השבוע נפתחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". משפחת יפה היא אחת מהמשפחות אשר ידבנו ליבה. אבי המשפחה עשה מאות ימי מילואים במלחמה הנוכחית.
מהם, מהשמנת הערכית הישראלית, מאלה שליבם נדיב לציבור, מהם לוקחים תרומה. ואיזו תרומה איומה ונוראה, וכמה שאנחנו גאים ומחבקים את המשפחה הזאת בעת קשה זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו