כשנפרדים מאדם ומוזיקאי כמו מתי כספי, זאת תמיד הזדמנות לחשוב על עצמנו. על האנחנו הכללי הקיבוצי וכו', וכמה היינו ומה יפינו. השיר הראשון שביצע והתפרסם כחייל בלהקת פיקוד דרום, מבלי לדעת את זהותו, היה "יד ביד יחפים נצעד" מני קדם ועד ים וכל הגיאוגרפיה הלאומית בכמה בתים ("עלומים"). זה היה במחזור הראשון שלו בלהקה בשנת 1968, ויחד איתו שרה חברת הלהקה בהירה שלום.
כך, ככל שנעשה יותר מורכב ומתוחכם ביצירה המוזיקלית הפזמונאית שלו, הוא תמיד נשאר ישראלי שגדל בחניתה, למרגלות הגבול הקשה והמסולע של לבנון.
אבל לגבי מתי כספי חובה להזכיר, שהאיש היה ציפור דרור אמיתית, אדם שלא היה כבול למוסכמות, כפי שאמר לי אחד המבינים בזמר העברי חזי עמיאור. זה הוביל אותו לברוח לאיטליה בזמן הקורונה, אבל הוא גם הבין מהר מאוד שהבית נמצא רק כאן, בישראל.
בכלל היה מוזר שהאיש שהיה אחד הנדבכים של המוזיקה המקורית שצמחה כאן ב-60 השנים האחרונות, חושב על חיים אחרים במקומות אחרים. אבל ברור שהחופש היה הדבר החשוב בשבילו. היה לו חשוב גם להגיד את הדברים החריגים שלו על המלחמה.
אני אוהב דווקא את השיר הפינתי שלו, שאת מילותיו כתב יענקל'ה רוטבליט, "אלוף משנה במילואים". אפשר לפי החרוזים והמסרים להבין מתי בערך נכתב השיר, למרות שיצא בתקליט משנת 1974. השיר שמכיל את השורה "זה קצת כואב ולא נעים", ואיזו בקשת קפה ו"עשי טובה", יושב באווירת השנים שלפני מלחמת יום הכיפורים.
כשיצא התקליט עם השיר, אלופי משנה במילואים חזרו מאוד לעניינים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מתי כספי באופן מוזר בכלל לא מזוהה בזכרון עם ימי 73', ורק בשנים האחרונות כשפותח המוטיב של "לאונרד כהן בנתיבי מלחמת יום כיפור", התחבר כספי באיזה בדיעבד תלול מסלול לאותה מלחמה. מתברר שהוא ליווה את כהן במסעותיו והצילומים מהתקופה מעידים.
ממש עצוב להיפרד ממנו, אומר מוזיקאי מלומד: "מתי כספי המשיך והרחיב את דרכו של סשה ארגוב; חיבור עמוק בין מלה, מלודיה והרמוניה חיה. הוא שילב הרמוניה בהשפעות ג'ז, ברודווי ומוזיקה אמריקנית ודרום אמריקנית; כספי שט על הגלים בין יוהאן סבסטיאן באך לאנטוניו קרלוס ז'ובים. הקצב שלו נשען על סינקופות ותחושת זמן גמישה. כזמר היה בעל שמיעה פנומנלית משולבת בקול חם ומדויק שמשדר פשטות ואנושיות. מוזיקאי ענק".
שירי המולדת של העבר הקדום, הפכו אצל מתי כספי לשירי הילידיות שהניבה השותפות עם אהוד מנור. אי אפשר להתעלם מהעובדה החותכת, שבנוסף לשירי בנימינה ומשמרות, מגדירי המוזיקה הישראלית משנות השבעים והלאה היו בני קיבוצים, מתי כספי ושלום חנוך ולידם, מאיר אריאל. הם היו המצוק שאליו התנפצו גלי היוצרים המקוריים מזהר ארגוב ועד צביקה פיק ו"היהודים".
מתי כספי זאת גם יהודית רביץ. בלי "לקחת את ידי בידך ואמרת לי", אנה אנו באים. וכמה אופייני: אותו עיתונאי שהתמחה בלרדת לחייהם של הגדולים ביותר, התעלל גם במתי כספי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו