לא אמפתיה – שליטה, בשם כבוד המגזר| דעה

אין דבר שמקומם אותי יותר מהאמפתיה המזויפת של "אוהבי החרדים". בכל פעם שאתם מדברים על "כבוד המגזר", משהו מתהפך לי בבטן. אתם, שנהנים מסמארטפונים, ממשרות מפרנסות ומחופש בחירה מלא - איך אתם מסוגלים להילחם בלהט כזה על זכותם של אחרים להישאר מאחור?

קל להטיף לסובלנות כשאתה לא זה שמשלם את המחיר. כשאתה לא זה שחי בתוך מיטת סדום שבה המילה "בחירה" בכלל לא קיימת. אתם מרגישים נאורים, ליברלים, מתחשבים. זה מביא לייקים, זה מצטלם נהדר במונולוגים מהאוטו. אבל בזמן שאתם גוזרים קופון של נאורות בפריים טיים, אתם מפקירים אחרים למציאות שאין בה אפילו מקום להתמתח.

תסתכלו על חטיבת "חשמונאים". המדינה לא באמת פותחת דלת לחרדים - היא מעקמת את פקודות מטכ"ל כדי לרצות את הממסד הכי קיצוני. בשם ה"התחשבות" שלכם בונים מובלעות שבהן נשים הן מפגע סביבתי. אתם נלחמים על זכותם לשרת, אבל מקבלים בהכנעה "פקודות התאמה" שמוודאות שהצעיר החרדי יישאר תחת פיקוח של עסקן גם בתוך הטנק. אתם לא משחררים אותם – אתם רק צובעים את חומות הגטו בחאקי.

אותה אמפתיה ממשיכה למסדרונות האקדמיה. בשם "הנגשה" אתם מסכימים להפרדה מגדרית משפילה ולצמצום תכנים. אתם קוראים לזה שוויון הזדמנויות, אבל בפועל בונים חומות בתוך מוסדות שאמורים לנפץ אותן. בשם ההכלה אתם מגינים על זכותם של בעלי כוח לקבוע שנשים הן סוג ב'.

והשיא מגיע כשצפה המוגלה. תחקיר על טיוח פגיעות, אסון בפעוטון לא מפוקח – ואז אתם הופכים לדוברי "השם הטוב". "תפסיקו ללכלך", אתם נוזפים בחוקרים. "יש גם הרבה טוב במגזר", אתם מדקלמים כמו משרד יח"צ."זה קורה בעוד מקומות", התירוץ הכי עלוב כדי לנרמל עוולה. בשם המאבק בהכללות, אתם משתיקים את מי שאין להם קול.

נכון, הרבה חרדים חיים בסדר גמור. אבל אלו שלא - אלו שנפגעים, אלו שרוצים לצאת ונתקלים בחומה, אלו שזקוקים להגנת החוק - הם הקורבנות של ה"סובלנות" שלכם. בשבילכם זה דיון אינטלקטואלי על רב-תרבותיות; בשבילם זו מציאות חונקת.

אתם לא אוהבי חרדים. אתם אוהבי שקט תעשייתי. אתם דוחפים אלפי צעירים לידיה של הנהגה עסקנית, רק כדי שתוכלו להמשיך להרגיש נאורים. מי שבאמת אוהב את החרדים צריך להפסיק "להבין" את המדכאים שלהם - ולהתחיל להילחם על הזכות שלהם לחיות במדינה שווה וחופשית באמת.