חפירות שוד ומחצבות פיראטיות: אתרי מורשת וארכיאולוגיה ביו"ש סובלים מהרס שיטתי

“אם אתה יודע איפה לחפש ומכיר את האנשים הנכונים, אפשר לקנות עתיקות בקלות. מטבע בעשרת אלפים שקלים, כד חרס בשנים עשר אלף. הכול זמין”.

אנחנו יושבים בבית קפה קטן ליד השוק בירושלים. סביבנו רעש של כוסות וצלחות, ריח של קפה טרי ומאפים חמים. הוא אומר את הדברים בשקט, כמעט בנונשלנטיות. לוגם מהקפה, שובֵר חתיכה מהמאפה, ומספר על שוק העתיקות כאילו מדובר בעוד ענף מסחר שגרתי. זה כל כך רגיל לו, כל כך מובן מאליו, שזה הופך את הסיפור להזוי עוד יותר.

הוא מוציא את הטלפון ומעביר תמונות. מטבעות עתיקים במצב מושלם. חלקי כידון רומאי מתקופת המרד הגדול. כדים עם תפרים מרשימים, כאלה שיוצרו בימי בית שני ונשלפו מהאדמה רק לאחרונה. כל פריט הוא עדות חיה להיסטוריה של המקום הזה, אבל כאן, על שולחן הקפה, הם נראים כמו עוד סחורה שמחכה לקונה הבא.

העתיקות הללו לא הגיעו ממוזיאון ולא מחפירה מסודרת. הן הגיעו מהשטח. מאתרים ארכיאולוגיים ביהודה ושומרון, רבים מהם בשטחי B. שם, הרחק מהשולחן המסודר והקפה החם, מתנהלת מציאות אחרת לחלוטין. חפירות שוד, עבודות פיתוח לא חוקיות, מחצבות פיראטיות ובנייה מכוונת מוחקות שכבה אחר שכבה של עבר שלא יחזור.

מאות אתרי מורשת וארכיאולוגיה ביהודה ושומרון סובלים בשנים האחרונות מהרס שיטתי. מאז הסכמי אוסלו, האחריות הביטחונית נמצאת בידי ישראל, האחריות האזרחית בידי הרשות הפלשתינית, ובין לבין נוצר ואקום. שטחי B הפכו לאזור אפור שבו כמעט אין אכיפה אפקטיבית. אתרים מוכרים וידועים, שחלקם מתועדים במחקר הארכיאולוגי עשרות שנים, נעלמים בשקט. מבנים נהרסים, קברים נבזזים, שכבות יישוביות נמחקות. לעיתים מדובר בשוד מכוון ולעיתים בפיתוח אזרחי לכאורה, אך התוצאה זהה. נזק בלתי הפיך.

בשנה האחרונה חל שינוי מסוים. בקיץ 2024 התקבלה החלטת קבינט תקדימית, כפי שפורסם לראשונה ב"ישראל היום", שהעבירה לידי המנהל האזרחי את הסמכות לפעול ולאכוף גם בשטחי B נגד הרס אתרי מורשת וגניבת עתיקות. מדובר בהרחבת אחריות ברורה, שממקמת את המנהל כגורם המרכזי האמון על יישום ההחלטה. אלא שלמרות קבלת הסמכויות, השינוי בפועל עדיין מצומצם ומוגבל, והאכיפה בשטח רחוקה מלהדביק את קצב ההרס.

עדי שרגאי, מנהלת הפעילות של שומרים על הנצח, אומרת כי ההתקדמות קיימת אך אינה מספקת. “יש שיפור, אין ספק. אנחנו רואים יותר מודעות, יותר נכונות לפעול, יותר אכיפה נקודתית. אבל זה רחוק מלהספיק, ואין לנו את הפריבילגיה לחכות”.

לדבריה, הבעיה המרכזית אינה רק סמכות אלא יכולת. “המנהל האזרחי לא יכול להחזיק לבד את כל האתרים הארכיאולוגיים ביהודה ושומרון בזמן שהוא אחראי גם על תכנון, תשתיות, אכיפה אזרחית ותיאום ביטחוני. זה פשוט בלתי אפשרי בלי תוספת משמעותית של משאבים”.

ממד אידיאולוגי מובהק

מעבר לפן הכלכלי והעברייני, שרגאי מדגישה כי יש כאן גם ממד אידיאולוגי מובהק. “אנחנו רואים מקרים שבהם אנשים בונים את הבתים שלהם דווקא על אתרים ארכיאולוגיים, למרות שיש שטח פנוי ממש ליד. הבחירה לבנות על האתר לא מקרית. המטרה היא למחוק שכבה היסטורית ולשנות נרטיב. זו לא רק עבירת תכנון או שוד עתיקות. זו פעולה עם אמירה”.

במנהל האזרחי דוחים את הטענה לאי עשייה גורפת. בתגובה נמסר כי על פי הסכמי הביניים, המנהל אמון על מימוש הסמכויות האזרחיות בשטחי C בלבד, וכי בהתאם להנחיות הדרג המדיני, במקרים חריגים פועלת היחידה גם למניעת שוד והרס עתיקות בשטחי B, לפי הערכת מצב מבצעית וסדר כוחות. עוד נמסר כי מתקיימות פעולות אכיפה גלויה וסמויה לשימור ופיתוח אתרים.

אלא שבשטח, הפער בין ההצהרות למציאות נותר ברור. בסופו של דבר האחריות מתחלקת בין שני גורמים. מצד אחד המנהל האזרחי, שקיבל סמכויות אך מתקשה ליישם אותן בפועל נוכח כוח אדם מצומצם ועומס משימות. מצד שני הדרג המדיני, שנדרש להכריע אם להרחיב משמעותית תקציבים וכוח אדם, או לבחור בצעד עמוק יותר ולקחת שליטה ישירה על אתרים ארכיאולוגיים באמצעות חפירות מסודרות ונוכחות קבועה. ניסיון העבר כבר הוכיח שברגע שהמדינה נמצאת באתר, השוד כמעט ונעלם.

ובינתיים, בבית הקפה בירושלים, הוא מסיים את הקפה, מחזיר את הטלפון לכיס וקם ללכת. בשביל שוק העתיקות זה עוד יום עבודה רגיל. בשביל ההיסטוריה של יהודה ושומרון, זה עוד יום שנמחק