"זרקו תינוק כמו כדור": הסיפור שלא סופר על החטוף שלמה מנצור ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר

בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן לציון יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן, יום ממלכתי שנועד להשיב אל מרכז הבמה את סיפורם של מאות אלפי יהודים שנעקרו מבתיהם במאה ה־20, הועלה מחדש אחד הסיפורים המטלטלים ביותר סיפורו של שלמה מנצור ז״ל, ששרד כילד את פרעות הפרהוד בבגדד ולבסוף נרצח בשבי חמאס בגיל 85. סיפורו האישי הפך לסמל של רצף אנטישמי היסטורי שנמשך עד ימינו.

יום הגירוש, המצוין מדי שנה ב־30 בנובמבר, מבקש להזכיר את גורלם של כ־900 אלף יהודים שנאלצו לוותר על כל שהיה להם ולעזוב את מדינות ערב ואיראן. אף שמדובר באירוע מכונן, הוא טרם זכה למקומו הראוי בתודעה הציבורית. הכנס נערך ביוזמת מרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן, בראשות ד״ר שמעון אוחיון, וכלל עדויות של יוצאי לוב, מצרים ועיראק – ובהם גם עדותה של הדסה לזר, אחותו של שלמה.

שלמה נולד בבגדד ב־1938. בגיל שלוש־ארבע חווה את פרעות הפרהוד – פוגרום אכזרי שהותיר מאות הרוגים. הדסה תיארה את עדות אחיה: "הפורעים פרצו לבית, היכו את הוריי וירו בכלבה שלו מול העיניים. הוא ברח לגג וראה שני פורעים זורקים תינוק יהודי מצד לצד כמו כדור. כשהחזירו אותו לאמו – הוא כבר היה משופד". לדבריה, "אלה מראות שלא אמורים ללוות ילד לכל חייו, אבל אצל שלמה הם היו חלק מהזהות שלו".

עם העלייה ארצה ב־1951 במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, לא פסקו הקשיים. הדסה תיארה: "שוכנו במחנה מעבר בעתלית באוהלים ומשם הועברנו למעברת תלפיות לצריף קטן. הגשם דלף, השמש יוקדת, הכול בצנע ובמחסור. זו הייתה נפילה חדה – מהבית החם בעיראק לחיים קשים וצפופים".

היא הוסיפה כי "הם הגיעו לארץ שאמורה להיות בית, אבל מצאו מציאות של מאבק יומיומי. הקליטה הייתה קשה – כשהמשפחה סירבה לעבור לבאר שבע, כיוון שרצו להגיע לירושלים - והממסד העניש אותם באי מתן תלושי מזון. שלמה, בחכמתו לקח את אחי בן ה-9 והשניים חיפשו באשפה תלושי מזון שלא נשרפו, וכך הציל את המשפחה. לא ייאמן, שדווקא בארץ ישראל המובטחת, הענישו אותם באוכל". למרות זאת, סיפרה, שלמה מצא כוחות להתעלות: "עם הלב הרחב שלו, הוא מצא תמיד איך להתגבר על הקושי".

שלמה הצטרף לקיבוץ כיסופים ושם הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקהילה. "מלח הארץ, איש של נתינה אינסופית והלב הפועם של הקיבוץ", אמרה אחותו. "ככה הוא היה כל חייו. לא משנה מה עבר עליו – הוא תמיד בחר לראות את האדם, להושיט יד, לחזק, לעודד וליצור סביבו טוב". לדבריה, כך היא רוצה שיזכרו אותו: "לא רק דרך רגעי הזוועה שעבר, אלא דרך האור שהוא הפיץ סביבו".

אך ההיסטוריה חזרה באכזריות. "לא בעיראק, לא בפולין – אלא כאן בארץ המובטחת, לבלי שוב הלך לו שלמה, אך האור שלו נותר והוא המגדלור שלנו".

בסיום הכנס אמר ד״ר אוחיון: "הפרהוד ו־7 באוקטובר הם שני פרקים של אותה אנטישמיות. פעם מצד משטרים ערביים, היום מצד חמאס. זו אותה שנאה, אותו דפוס. זהו סיפור שחייב לחזור למרכז – כי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי".