״אסון, תקומה וכל הטרה לה לה״: חוף זיקים נפתח מחדש - ה"מכורים" לא התאפקו

"תגיד לי, אתה ראית פעם ים עם שער צהוב? כמו קיבוץ? מה זה? זה נראה לך נורמלי?". המבטא של סיליה מסגיר אותה מיידית. "בטח, מסן פאולו", היא צוחקת, מלאה זכרונות של ים.

הרבה שנים חלפו מאז הגיעה סיליה עם גרעין השומר הצעיר לקיבוץ זיקים. היא מתבוננת מסביב, וכל גל נושא מזכרת מהעבר הלא כל כך רחוק. שנתיים שחוף זיקים היה סגור - ועכשיו סיליה כאן רגע לאחר שפותחים את הים - לראות מה השתנה.

"פתיחת חוף זיקים היא בשורה גדולה לכל עם ישראל - החוף היה סגור מהשבעה באוקטובר, מאז האירוע הקיצוני, ובמשך שנתיים - האיום לא הוסר. בחודשים האחרונים מה שכוחות היבשה ברצועה וחיל הים בים, עשו - היה להסיר את האיום הבטחוני שנשקף לחוף זיקים, מרצועת עזה".

סגן אלוף ט. רע״ן עורף באוגדת עזה נלהבת. האמת, בצדק. בישראל דחוקת הים - כל פיסת חוף שמופקעת משימוש הציבור היא פגיעה ממשית באיכות החיים. ועבור אנשי הדרום, כמוני - ביתר שאת, מה שיותר קרוב יותר כחול.

כזה, כאילו, בערך

אני מתאם הגעה עם שלומי חברי, דייג ופילוסוף שמכיר כל צדף בחוף, ואז מגלה עבור מה נועד השער הצהוב בכניסה. חוף זיקים עדיין לא פתוח לגמרי - "כרגע החוף יפתח מ-7 עד 18:00. אומרת ט׳. מפקדת החוף, ואני תוהה אם לגלות לה מה משמעות טרנד ה״6-7״. ממוצע, לא לגמרי שם, כזה, כאילו, בערך.

רפי ארביב מאשקלון הגיע עם חכה. אבל היא שעונה על גדר הדק, רחוק רחוק מהמים. ״כן, זו לא שעה טובה לדוג עכשיו, אבל מה אני אגיד לך, כל כך התגעגעתי לחוף שבאתי לראות, עוד שניה יצאתי מהאוטו בריקודים, כל כך התרגשתי לבוא לפה, פחות חשוב לי מה אדוג היום״. למה התגעגעת? אני תוהה. ״לשקט הזה״, רפי מניד בראשו אל הים.

אפשר להבין אותו בקלות. חוף זיקים המחודש הפך לאחד החופים היפים והמוסדרים ביותר בארץ. כל המבנים שנפגעו באותו היום, נהרסו, ובמקום נבנה חוף חדש. מהחניה ועד הקיוסק - הכל חדש לבן ומבהיק - ״מהניילונים״ מחייכים עידן ומור, נערי החוף מהקיוסק.

מנסים לדוג את המרואיין המושלם

פתיחת החוף רחוקה מלהיות שקטה. עיתונאים בבגדי אולפן מדדים בין החולות עם נעלי אירוע. אחריהם נשרכים צלמים סוחבי מצלמות רוטנים בשקט. כולם מחפשים את תמונת הרגע - ״אסון, תקומה וכל הטרה לה לה״ כמו שאחד העיתונאים מגדיר לנייד. הבעיה היא שהחוף כמעט ריק מרוחצים, וכל אנשי התקשורת משרכים רגליהם, מנסים לדוג את המרואיין המושלם, מבלי שהאחרים ישימו לב שהם הטילו חכה.

כולם מראיינים את מאיר ויצמן משדרות. ״שלושים שנה אני גולש, גלשתי בכל העולם זה החוף הכי יפה שיש״ הוא מחייך לצוות צילום בריטי. לאחר מכן בצד יתוודה ״מסכנים, באו מכל כך רחוק, עבדו כל כך קשה להיות עיתונאים, אז אני עוזר להם ומתראיין שלא יחזרו בידיים ריקות…״

אשה בבגד ים אדום, מגיעה עם ילד זהוב וכסא. היא בוחנת את נציגי התקשורת, מסתובבת אל הרכב, והולכת לחוף אחר. בינתיים חולפת שמועה בין העיתונאים ששני החבר׳ה שעומדים עם החכה בקצה החוף היו כאן בשבעה באוקטובר. משלחות עושות את המסע הארוך אל השניים, רק כדי לגלות שזו היתה פעולת הסחה.

שני דייגים על החוף

דוד מבאר שבע ואלי מאופקים, שני דייגים על החוף. רואים לאור היום לא את הסוף, או ההתחלה, אלא ים של שלווה. השניים לקחו יום חופש מהעבודה בסורוקה כדי לפתוח את הים - אחרי כל כך הרבה ימי מילואים מגיע להם.

בעין של מקצוענים השניים בוחנים את קו האופק של עזה ומסמנים מה השתנה. "כל המגדלים ובתי הקצינים שהיו שם בקצה, כבר לא שם", אומר דוד. "אף אחד לא רואה אותך עכשיו". אלי מתבונן וחושב ״זה הזוי כמה שזה קרוב".

"ואתה יודע מה הכי הזוי", אומר דוד, "שאני במילואים בפנים הרצועה ואני ורואה את הארובות של אשקלון, וחושב - וואלה הנה הים שלנו, אני הולך ברגל ומגיע".

כלוחמים ומילואימניקים, כאן בחוף אתם מרגישים שהמלחמה הסתיימה? השניים צוחקים. מנידים את ראשם בתנועה מפוכחת - ״הלוואי״, אומר דוד, ״אני כבר תוהה מתי יקראו לי לי למילואים״ אלי מביט דרומה אל חידת עזה. כחול ומורכב הים משתקף במשקפי השמש שלו.

אתם מרגישים עכשיו בטוחים שהציבו פה כוח חיילים קבוע כחלק ממסקנות התחקיר? ״לא יותר מהרגיל״ הם מחייכים. אני מותיר את השניים עם שתיקת המים, מחר כבר יהיה פה רועש יותר. עם ישראל ישוב אל הים כי הים אותו ים, והעם אותו עם. ובסוף, כל ים תיכוני מתחיל ב-ים.