בר קופרשטיין (23): חייל סדיר שהיה בחופשה כשנחטף ממסיבת הנובה ברעים. על פי עדויות הוא יכול היה להציל את עצמו, אך בחר להעניק סיוע לפצועים. ב- 5 באפריל 2025, הגיע סרטון שלו מהשבי אחרי כמעט 550 ימים יחד עם חטוף נוסף, מקסים הרקין.
בסרטון הם פנו לחטוף שהיה איתם בשבי וגם לאזרחי ישראל בבקשה שיילחמו על חזרתם הביתה. הם סיפרו שכמעט ונפגעו מהפצצות של צה"ל ברצועת עזה וכי בעקבות התחדשות הלחימה הם הורדו למנהרות. משפחתו אמרה לאחר מכן: "הלב שלנו נשבר. הסרטון מוכיח דבר אחד - הוא חי, הוא שם, הוא מחכה".
בר תושב חולון הוא האח הבכור מבין חמישה אחים. לאחר שאביו טל נפצע קשה בתאונה והפך סיעודי, בר הפך לדמות מרכזית בבית. בהופעה נדירה בכנסת סיפר האב טל קופרשטיין: "ב-7 לאוקטובר הוא עבד בנובה בתור סגן קב"ט. כשהגיעו המחבלים, בר סייע לפצועים. הוא נסע לפטיש על ריינג'ר ארבע פעמים, היה יכול לברוח, אבל בחר לחזור לתופת. באחת הנסיעות לפטיש, הוא שם חוסם עורקים לשני גבאי ז"ל, ואמר בטלפון לאבא שלה שלא יגיע לשם, כי יש הרבה בלאגן. בר לקח את שני לאמבולנס הדמים, שם נרצחה".
טל חשף את רגע האימה שבו גילו שבנם נחטף: "גילינו על החטיפה של בר ב-11 בבוקר, כשהתפרסם סרטון הזוועה, ובו הוא אזוק בידיים וברגליים, עם חבל מסביב לצוואר. גם ברגע הזה, בר צעק למחבלים את שמו, וביקש שיטפלו באלקנה בוחבוט הפצוע. זה בר, תמיד דואג לאחרים לפני שדואג לעצמו".
בשלוש וחצי השנים האחרונות בר התגורר עם סבא וסבתא שלו כדי שבבית יהיה מקום לעובד סיעודי עבור אביו. האב סיפר: "לפני חמש שנים נפצעתי בתאונת דרכים, בזמן שהתנדבתי באיחוד הצלה, בדרך להציל חיים של ילדה בת ארבע. אחרי התאונה, עברתי שבעה ניתוחים, ובניתוח האחרון קיבלתי אירוע מוחי. מאז לא דיברתי, לא הלכתי ואני סיעודי. מגיל 16 בר ניהל את העסק של הפלאפל, שפתחתי רק חודשיים לפני התאונה, ופרנס את המשפחה. הוא עבר לגור אצל ההורים שלי, כדי שלמטפל שלי יהיה מקום לישון".
דודתו אורה ביקרה לא פעם את התנהלות הממשלה בנושא: "אין לי ציפיות. הממשלה השמידה לנו את כל הציפיות. הפקירו אותם ב־7 באוקטובר. הציפייה הייתה שיעשו הכל להחזיר אותו הביתה - והיא נעלמה. אני פטריוטיות, הילדים שלי לוחמים כולם, אבל התחושה נוראית. אנחנו עצובים, בוכים. וידיי כבולות. אני מתראיינת כדי שהקול של בר יישמע, כדי שהוא לא יהיה חלילה בין האחרונים".
לאחר חזרתו מהשבי, משפחתו ביקשה למסור: "שהחיינו וקיימנו שהגענו לזמן הזה! בר שלנו בבית. אנחנו לא מצליחים להכיל את ההתרגשות מרגע ששמענו את הבשורות הטובות. שנתיים של מסע בלתי אפשרי, שנתיים שבהן עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שכולם יידעו מי זה בר, עכשיו כולם יזכו גם להכיר אותו באמת.
"שנתיים שטל מתקדם ועושה כל מה שאפשר למרות הקשיים שלו. הכל כדי להיות מוכן לחיבוק עם בר. לאורך כל הדרך לא ויתרנו על האמונה, לא איבדנו תקווה. ידענו שגם בר שלנו מאמין, אמיץ וחזק. ב"ה הוא שרד את התופת. עכשיו הזמן שלו ושלנו להשתקם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו