בכנס הבינלאומי השנתי של המכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן התקיים פאנל בנושא “קולותיהם של החטופים ששבו ומשפחות החטופים”. השתתפו בו לירן ברמן, אחיהם של זיו וגלי ברמן המוחזקים בשבי בעזה; נדב רודאיף, בנו של החטוף ליאור רודאיף ז”ל; וקית’ סיגל, שחזר לאחר 484 ימים בשבי. הפאנל הונחה על ידי פרופ’ ליאור זמר, דיקן בית ספר הארי רדזינר למשפטים.
נדב רודאיף, בנו של החטוף הישראלי ליאור רודאיף ז”ל, אמר כי ״אבא בסופו של דבר יצא להציל חיים באותו בוקר, ואחרי קרוב ל-4 שעות של לחימה, בסביבות השעה 9:10, הגיעה קבוצה נוספת של מחבלים לשער הקיבוץ. אבי, ביחד עם טל חיימי, התמונה שלו פשוט ממש מולי, בעצם ניהלו קרב על שער הקיבוץ ומנעו אסון הרבה יותר גדול. שבעה חודשים ראשונים לא ידענו שום דבר לגבי אבא ומה עלה בגורלו. הייתה תקווה מאוד קטנה, אבל לצד התקווה הזו גם היה ברור לחלוטין שאבא, כמי שהוא, לא היה נותן להם לקחת אותו בחיים. המזל במרכאות, זה שכל תיעוד הקרב בשער של ניר יצחק מצולם. לא חשפנו את זה מעולם ולא הוצאנו את זה החוצה, כי הבנו שלאחר שיחזירו את כל החטופים ששורדים בחיים, נצטרך משהו שימשוך את תשומת הלב חזרה לחללים שעדיין שם”.
עוד הוסיף נדב: ״אחד הדברים שאני הכי זוכר ממנו זה שביום שגלעד שליט נחטף, הוא קפץ לפנות בוקר, פינה פצועים תחת אש עם האמבולנס של הקיבוץ, וכשהוא חזר באותו ערב הביתה, הוא הסתכל עלינו ואמר: אם אי פעם אני נחטף, ואני מת, אל תתאמצו. אז הייתה לנו צוואה באיזשהו מקום”.
את דבריו סיכם:
“אני רק רוצה מילה אחרונה, באמת מילה אחרונה. חטופים זה לא פוליטי. אני יודע שהזמן נגמר, ראיתי את כל הזה. חטופים זה לא פוליטי. עסקה שתחזיר לפה אנשים היא לא במקום ביטחון של כל מדינת ישראל. זה לא אחד על חשבון השני. אלה דברים שצריכים להיפתר אחד ביחד עם השני, וזה התפקיד של נבחרי הציבור ושל מי שלקח על עצמו את האחריות להנהיג את המדינה. זה מה שאנחנו דורשים – לא שום דבר מעבר. תחזירו לנו את המשפחות שלנו”.
״484 ימים תחת סכנת חיים יומיומית”
קית’ סיגל, חטוף שחזר לאחר 484 ימים בשבי בעזה:
“אני מאוד מתקשה לתאר את הסבל ואת התחושות מה זה להיות חטוף בידי חמאס. לא תיארתי את האלימות המאוד קשה שחוויתי ושאני ראיתי אחרים חווים. לא נכנסתי לתיאורים גרפיים. בכלל קשה לי לספר את הסיפורים האלה, כי אני מרגיש שאני גורם לאנשים ששומעים להרגיש רע. ויחד עם זאת, החשיבות שכולם יבינו עד כמה שאפשר, ושוב, זה מאוד קשה. אולי בלתי אפשרי, לתאר מה זה הסבל היומיומי הזה, מה זאת התחושה להיות בסכנת חיים מיידית יום-יום. אני יודע שב-484 יום שהייתי בשבי היו תקופות שהרגשתי ושאלתי – מה קורה פה? איך זה יכול להיות שאני, אנחנו, כל החטופים, נשארים שם כשממשלת ישראל יודעת שאנחנו בסכנת חיים”.
עוד אמר:
“אנחנו מגדלים את הילדים על ערכים שלא משאירים פצועים בשטח. ויש כבר 711 ימים פצועים שהשאירו אותם בשטח, ואפשר להציל אותם – חייבים להציל אותם. את כולם, גם החיים וגם החללים. אנחנו כעם, כמדינה של העם היהודי, מדינה שקמה כדי לתת ביטחון לאזרחיה. יש 48 אנשים מוחזקים בעזה כבר כמעט שנתיים ללא ביטחון”.
לירן ברמן: “אנחנו עם פצעים שלא יכולים להגליד עד שכל החטופים יחזרו”
מדבריו של לירן ברמן, אחיהם של זיו וגלי ברמן המוחזקים בשבי בעזה:
“היום, אני לא אבא, אני לא בעל, אני אח של שני חטופים ששורדים כמעט שנתיים, שציינו שני ימי הולדת רק בשבוע שעבר בשבי, ואנחנו עושים הכל להשיבם. כרגע אנחנו עם פצעים שלא יכולים להגליד עד שכל החטופים יחזרו, ואנחנו לא יכולים לעצור ולא יכולים לנשום. לא נשמנו כבר כמעט שנתיים עד שכולם יחזרו”.
על התחושות לקראת החגים הוסיף:
“שאלת על ראש השנה והחגים, אני מה-7 באוקטובר חי עם אשמה. תחושת אשמה מאוד גדולה בכל דבר שאני עושה. אני, האח הבכור, לא הייתי שם להגן על האחים שלי ב-7 באוקטובר. אני נכשל 23 חודשים ברציפות להחזיר אותם הביתה. בזמן שהם שם – וקית’ יכול להעיד על זה הכי טוב – הם לא יודעים איזה יום היום. להם יש הקצאה של אוכל עם רובה קלצ’ניקוב מכוון לראש. לי יש מקרר מלא באוכל ומיטה נוחה. אנחנו כפסע מראש השנה. זה עוד יום שצריך לעבור, כי אנחנו כבר לא עושים חגים כמו שעשינו לפני. לא חגגנו חג כמשפחה מאז סוכות 2023 – שהיה החג האחרון שהיינו ביחד כל המשפחה”.