זו אחריותנו לעצור את הפילוג - הגיע זמן המעשים הטובים

עוד מעט שנתיים.אבא חשב שכל הקיבוץ נשרף, הבית שלו נשרף, אלבומי חייו נשרפו. מה שנותר להבנתו ממהלך חייו וילדותו. אולי חשב שזיכרון האיש ייעלם עם התמונות.

אבא התאפיין בהתמדה. בהגשמה סיזיפית. בכל בוקר השכים לעבודת השדה, למאבק באיתני הטבע. אבא יצא למסע ארוך שנים. מסע חלוצי, מסע ציוני. מסע אשר חשבנו שייגמר במנוחה ונחלה, אך נגמר בסערה של אכזריות וטירוף.

לעולם לא אדע מה אבא הרגישברגע שמחבלים נכנסו לביתו. מה היתה עוצמת הכאב כשהיכו בראשו, עוצמת החרדה. מה הרגיש כשנלקח על אופנוע. כשראה את קיבוצו נחרב. כשעבר בשדות האהובים שלו לעבר חאן יונס. מה הרגיש בימים הרבים שבהם שכב רעב, אומלל, מוקף ברוע, בשנאה ובאכזריות.

אני מתקשה להבין איך הצער עדיין גדול כל כך אחרי זמן כה רב. כל האנשים היפים שנרצחו, נחטפו. כל האנשים היפים שקברנו. הבנתי שהיו חשובים לי, משמעותיים, ואני לא ניסיתי באמת להכירם.

אנחנו מאבדים את האמון במדינה ובמוסדותיה, מאבדים את האמון זה בזה, שוכחים את המשותף. הקסם העדין של שייכות וחיבור נעלם, מתפוגג. המדינה מוותרת על ביטחון אזרחיה, מוותרת על השמירה על חירותנו. כשהממשלה מוותרת על השבת אזרחיה וחייליה מהשבי, המדינה שלנו מאבדת את הבסיס שלה.

זו אחריותנו לעצור את הפילוג. כקיבוצניק שגר בפתח תקווה למדתי - אי אפשר לנצח בוויכוח. אנשים מסתגרים בעמדתם ומקצינים. נדרשת קרבה, לא זרות. זו חובתנו וזו זכותנו להחליט איך תיראה הקהילה שלנו, איך תיראה המדינה שלנו.

אנחנו מאבדים את האמון במדינה ובמוסדותיה. מאבדים את האמון זה בזה, שוכחים את המשותף

אנחנו חיים בתקופה של מעשים אשר לא ייאמנו. הרבה רעים, אבל הגיע זמן המעשים הטובים. אני מאמין שניר עוז יקום מהאפר, וגם השובבות תחזור למדרכות.

נקווה שאנשים רעים יפסיקו לחבל בעסקה. יחזרו כל בני הערובה. יראו אור, יקבלו אהבה.