אבי, שורד השואה, לא שורד את השואה שעובר נכדו

אופיר, הבן שלי, קיבל צו גיוס השבוע. הוא חולם להיות לוחם, לעשות שירות משמעותי, להגן על המדינה. אבל איך הוא יכול להתגייס לצבא כשאחיו, מתן, עדיין חטוף בגיהינום של עזה?

מתן שלי יצא להילחם בבוקר 7 באוקטובר, לוחם גיבור שעשה הכל למען המדינה והופקר. כמעט שנתיים עברו מאז, ומדינת ישראל לא התעקשה להחזיר אפילו חייל אחד בעסקה. זאת, למרות העדויות שמתן פצוע קשה, נחקר באלימות ומוחזק בתנאים הכי קשים כחייל.

בכל יום שעובר, כבר 670 יום, הוא בסכנת חיים מיידית. התיעודים הקשים של רום ואביתר מוכיחים את שידענו - הם מורעבים והופכים עור ועצמות. החיים נמקים במנהרות, החללים נעלמים בחורבות עזה, והמדינה שלנו ממשיכה לטבוע בבוץ העזתי ולגבות מחיר בחיי חיילים. בתוך המציאות הזו, אופיר קיבל צו גיוס. איך אני, שגידלתי אותם על ערכי אהבת הארץ והערבות ההדדית, אמורה להגיב?

אני מתחננת שישראל תניח על השולחן את מה שאנחנו דורשים כבר 22 חודשים: עסקה כוללת וריאלית, בלי שלבים מיותרים, בלי סיסמאות טרפוד, לסיום המלחמה תמורת השבת כל החטופים והחטופה.

הרמטכ"ל אמר בקולו - העמקת הפעולה הצבאית תסכן את חיי החטופים. ההחלטה על מלחמת נצח על חשבון יקירינו, על חשבון הלוחמים שהביאו בגבורתם את התנאים לעסקה כוללת, היא בגידה במטרה המיידית של הצלת חיים. ההישגים המרשימים בכל שאר החזיתות מעידים - זה הזמן לקבל החלטות אמיצות, להפסיק את המלחמה ולהחזיר לנו את הילדים הביתה.

במהלך סוף השבוע שמענו את דברי השליח המיוחד וויטקוף ואת הגיבוי מהממשל האמריקני לדרישה החד־משמעית להסכם כולל. אבל ההנהגה שלנו מתמהמהת, שוברת שוב את האמון ומתנהלת כאילו יש זמן. אין. ראינו שאין.

אל תמציאו סיסמאות חדשות וריקות מתוכן. תניחו הסכם אחד, כולל, שמחזיר את כולם הביתה ומסיים את הלחימה

אני בת לשורד שואה. אבא שלי בן 85, שרד את הראשונה - ואת זו של הנכד שלו הוא כבר לא שורד. השואה הזו מתרחשת עכשיו, בשידור חי. למה זה מגיע לו? למה זה מגיע למתן? כי הוא בחר כן להתגייס ולהילחם עלינו?

למה זה מגיע לי כאמא?

איפה טעיתי?

אני מבקשת - אל תמציאו סיסמאות חדשות וריקות מתוכן. תניחו הסכם אחד, כולל, שמחזיר את כולם הביתה ומסיים את הלחימה. כל רגע עלול להיות מאוחר מדי לשורדים האחרונים שעוד בחיים, ולחללים החטופים הנעלמים בעזה החרבה.

הכותבת היא אמו של החייל מתן אנגרסט, החטוף בידי חמאס