ב־7 באוקטובר חמאס יצא למתקפה צבאית אסטרטגית נגד מדינת ישראל. לקיחת אנשינו בשבי היתה מרכיב חשוב בהתקפה זו. זהו מופע חדש של ארגון טרור שהפך לצבא של מדינת טרור. לא עוד מקרה של בני ערובה במלון, באוטובוס או בבית ספר, אלא כיבוש שטח ופגיעה בריבונות הישראלית.
מכאן שגם המלחמה נועדה, בראש ובראשונה, להשבת הריבונות וההרתעה הישראליות והיא הכרחית מצד עצמה, גם אם לא היו לנו חטופים, כי הפראים לא יכולים להישאר השכנים ממול ולא נוצר עדיין כפתור הפלא שיעלים אותם מכאן.
אם המלחמה היא רק עבור החטופים, היה צריך לעשות חשבון דמים ולשאול: כמה חיילים אנו מוכנים להקריב עבורם? אך במלחמה על ריבונות עליך להשיג את המטרה גם במחיר גבוה מאוד.
הסרת האיום מהמדינה
וכן, שבויים יכולים להיות אזרחים. כך היה, למשל, במלחמת העצמאות, עם 800 האזרחים שנשבו בידי הירדנים, ובכל המקרים בתנ"ך - מקור המילה שבי - השבויים הם אזרחים, כי אזרחים בשבי, יותר מחיילים, גורמים למפלה מורלית לצד המותקף.
בכל בוקר, בכל ערוצי המדיה הישראלית, מציינים את מספר הימים למלחמה ו"50 חטופים עדיין בשבי חמאס". ככל הידוע לי, בשבי יש שבויים.
ואם כך, מתי מטפלים בנושא החטופים? רק בסוף המלחמה, כי המטרה הראשונה של מלחמה היא הסרת האיום מהמדינה. האם היה עולה על הדעת לעצור את מתקפת הנגד בחזית המצרית לצורך עסקת שבויים ולהציל בהקדם את חיילינו המעונים במצרים ולהקל על משפחותיהם האומללות? ודאי שלא, כי צעד כזה היה משאיר את האיום על המדינה ואפילו מעצים אותו נוכח מורך הלב המופגן שלנו.
וחזרה לחטופים. כשאתה עסוק רק בהכנעת האויב ברציפות ובנחישות, האויב שנלחם על הישרדותו נאלץ להחזיר לך את שלך כדי לזכות בחייו. כך האמצעי של המלחמה משיג לך את כניעת האויב ושחרור השבויים. כך נהגנו במלחמותינו בעבר - כשידענו לנצח מלחמות.
המטרה האמיתית היא הפלת הממשלה היהודית הנבחרת והקמת ממשלת כל אזרחיה
אך כשכל המאמץ המלחמתי מכוון להצלת הפרט, להביא את חמאס למו"מ בלבד, הוא לומד שחייו אינם בסכנה. נהפוך הוא, מחכים לו בטרקלין מהודר בדוחא. כשאתה מכנה אותם "חטופים", מנתק אותם מהמלחמה ושם אותם כמטרה ראשונה ועליונה - לא רק שאינך מסיר את האיום האסטרטגי, אפילו את כל החטופים אינך מציל, כי אתה ממשיך לספר לאויב כמה אתה רוצה אותם ומגביל את עצמך בעצימות המלחמה מחשש שהאויב יפגע בהם.
רק לשמור עליהם באדמה
לאויב נשאר רק לשמור עליהם עמוק באדמה עד שנותש פיזית ומנטלית. זוהי תמונת המצב של מצבנו הנוכחי.
מתחילת המלחמה הציבור הישראלי נאנק תחת קמפיין החטופים שצועק עליו מכל גשר "מה עשית היום בשביל החטופים?" ו"מה אם זה היה הבן שלך?". בין היתר, היה גם קמפיין "פדיון שבויים מצווה גדולה", שכוון בהתרסה כלפי הציבור הדתי־לאומי המאמין בקיום מצוות. אז אנא, היו עקביים ותחליטו - חטופים או שבויים?
אבל הנקודה העמוקה היא באיחוד המאבקים של הארגונים נגד הממשלה הנבחרת. אם נקרא להם "שבויים" כפי האמת, נצביע על טבע המלחמה שבה יש שבויים משני הצדדים. אך אם נקפיד לכנות אותם "חטופים", נצביע על האשמה של זה שלא הגן עליהם - שהוא "מר הפקרה" שעליו יש לקרוא בקצב אחיד "אתה הראש - אתה אשם".
ומה עם החטופים ובני משפחותיהם? אה, הם רק האמצעי לדבר החשוב ביותר למרד הגדול: הפלת הממשלה היהודית הנבחרת והקמת ממשלת כל אזרחיה "ברוח מגילת העצמאות".