"יותר טוב מפסיכולוג": יתומי צה"ל וכוחות הביטחון מוצאים שקט ונחמה בצלילה במעמקי הים

ירין פנש סולטן, ביתו של רנ"ג אשר פנש ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו בשנת 2011, עסוקה בימים אלו בהשלמת דוקטורט. פנש סולטן, חברת סגל ומרצה באוניברסיטה בן גוריון, בחרה לעצור לרגע את חיי האקדמיה העמוסים, לרדת לאילת ולצלול למעמקי המפרץ. "זה מאוד עוזר למישהי כמוני שחיה לצד השכול להתנתק שבוע מהשגרה ולצלול למעמקים. יש משהו מיוחד בזה שאתה מתנתק מהעולם החיצון ונכנס לשקט של המים לפעמים התחושה היא שזה יותר טוב משיחות עם פסיכולוג".

הצלילה במפרץ אילת היא במסגרת מחזור נוסף של קורס הצלילה הייחודי "נושמים עמוק" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, המיועד לצעירים וצעירות שאיבדו הורה במסגרת שירות בגופי הביטחון. הקורס שנבנה במיוחד עבור יתומות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון בגילאי 20 עד 60, משלב לימוד של מיומנויות צלילה עם חיזוק אישי וקבוצתי ויוצר מרחב בטוח תומך ומשמעותי גם מתחת לפני הים.

בחמישה ימים באילת המשתתפים עוברים תהליך מעצים להגברת הביטחון העצמי, להתמודדות עם אתגרים לפיתוח חוסן נפשי וגם זוכים להרבה חוויות טובות ביחד. בקורס שהסתיים באילת השתתפו צעירים שאיבדו את בני המשפחות שלהם בפיגועים ובפעילות ביטחונית.

הצעירים מספרים על שבוע הצלילות העוצמתי שעברו, ועל הצלילה כמרחב ריפוי והתמודדות, והמפגש המחבר עם אחרים שחולקים את אותו כאב ייחודי.

"רק הם יכולים להבין"

ירין מספרת שהחיבור עם קבוצה של אנשים נוספים שאיבדו בני משפחה והתמודדו כמוה עם השכול עזר מאוד. "עשינו שיחה מקדימה עם נציגה מתוך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שהסבירה לנו את משמעות הקורס. החלטתי לנסות, הבנתי שאני צריכה לעבור את זה עם אנשים שמתמודדים כמוני עם שכול. זו הפעם הראשונה שאני צוללת ולא ידעתי אפילו את הדברים הבסיסיים, אבל הרגשתי את החיבור למים ולקבוצה".

ירין התייתמה מאביה, רנ"ג אשר פנש, איש קבע שנפל בעת מילוי תפקידו בשנת 2011. "אני כבר 14 שנה בתוך מעגל השכול. הפעילויות האלו לא מרפאות את הכאב אבל הן מאפשרות לך לחיות לצד הכאב והשכול ורק אנשים שעברו את זה יכולים להבין. ההצטרפות לארגון של יתומי צה"ל היא דרך נוספת להתמודדות. כשאתה רואה אנשים אחרים עם ניסיון חיים שלך או דומה לך - רק הם יכולים להבין אותנו הכי טוב, את זהות היתומה".

רועי ברנץ, בן 20, הוא בנה של רנ”ג הדס ברנץ שנהרגה בפיגוע בתרקומיא בספטמבר 2024. בטרם עברה שנה מיום שנהרגה בפיוגע, רועי השתחרר לא מזמן משירות בצה"ל, ומתמודד עם האבל בדרכים שונות.

"מיד אחרי הצבא, עוד שהייתי בחופשת שחרור, יצאתי לטיול 'בשביל ישראל' לחודשיים. כשפנו אליי והציעו לי לצאת לקורס צלילה הבנתי שזה יכול להיות משהו מיוחד עבורי. זו הפעילות הראשונה שלי בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. החלטתי שאני רוצה להספיק בחיים שלי כמה שיותר, וצלילה וגלישה זה דברים שאני רוצה לחוות".

"לא הכרתי את עולם הצלילה", הוא מספר. "אבל פגשתי שם צעירים שנמצאים באותה סיטואציה כמוני. הקורס שלעצמו הוא דבר מדהים שמקנה ביטחון ותחושת מסוגלות והצלחה לתפעל דברים במים, בעיקר להיות עם אנשים שנמצאים איתך באותה סירה. אני אמנם בשנה הראשונה שאחרי הפיגוע, אבל הייתי שם עם אנשים עם ותק שנותנים קצת פרספקטיבה לחיים ותמונה יותר רחבה של איך הדברים נראים עכשיו ואיך הדברים נראים אחרי שנים".

רועי מספר על אמו בהתרגשות: "אמא שלי הייתה בשביל המשפחה כל הזמן. היא תמיד דאגה לנו שיהיה לנו את הכי טוב היא הייתה בשביל כולנו הלב והנשמה של הבית ונתנה לנו חום ואהבה וגוננה עלינו. 30 שנה היא עבדה במשטרה בתפקיד מאוד שוחק ומאוד קשוח, שדרש לקום כל בוקר מוקדם ולחזור מאוחר מהעבודה. אבל היא ידעה לעשות הפרדה ולשים את המשפחה במקום הראשון".

"בעבודה שלה היא עשתה את תפקידה בסיכול פיגועים והברחות נשק מירדן לרשות הפלשתינית ומיהודה ושומרון לישראל - בצורה הכי טובה שיש. ביום העצמאות האחרון לפני הפיגוע בו נפלה עם שני שוטרים נוספים, היא קיבלה בטקס מצטיינים את דרגות הרנ"ג, הדרגה הכי גבוהה ששוטרים שאינם קצינים יכולים לקבל".