חברי הכנסת והשרים מממשלת הימין על מלא מילאו פיהם מים בכל הנוגע לתקרית שהתרחשה בערב שבת בבנימין. אלו שיודעים להגיב על כל מילה לא במקום, לתקוף, להשתלח, לזעום – שתקו שתיקה רועמת. וטוב ששתקו, מכיוון שבמובנים רבים הם – וקודמיהם בתפקיד – אשמים באירוע.

קל להתמכר לאירוע המידי, לחפש טוב ורע ולסגור אותו. זה גם מה שעשה צה"ל: חיבוק דוב למג"ד, התעלמות מרעשי הרקע והתקדמות בכל הכוח. זה גם מה שעשו תושבי הגבעות: זיהו פרצה בטענות צה"ל, התנגשו חזיתית ושינו את הנרטיב.

אבל זו הבעיה הקטנה. מדובר בתקרית שהייתה ונגמרה, אירוע שלא ניתן לתקן או לשנות. הבעיה היא באירוע הגדול יותר – ופה לאף אחד אין תשובות טובות.

ביום שישי פרסם אריאל כהנא ב"ישראל היום" את התוכנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לשלום אזורי, שבה שוב עולה שכדי להשיג ריבונות בשטח יש, מסתבר, לתת מדינה לפלשתינים שמייחלים לרציחתנו ולהשמדתנו. אחרי השבעה באוקטובר, אחרי הניצחון על רוב אויבינו, עדיין מתברר שכדי להכריע סוף סוף בסוגיות שפוגעות בנו קשות – צריך לתת "שטחים תמורת שלום".

תפוח אדמה לוהט

התקרית בבנימין אינה תקינה בשום דרך, אך היא מספקת דוגמה חיה לאופן שבו ממשלות ישראל – ימניות, שמאליות ומרכזיות – החליטו להתעלם מתפוח אדמה לוהט במקום לפתור את הבעיה. במקום להבין שיש צורך לקבל החלטות ולהסדיר את השטח, הן העדיפו להותיר אותו באנרכיה – מקום שבו איש הישר בעיניו יעשה.

ריבונות אינה סחורה שניתן לרכוש במסירת שטחים או במתנות דיפלומטיות לצד השני. היא צורך קיומי בשטח שאותו שחררנו, בצדק, לפני כמעט שישים שנה. ואת השורה התחתונה הזו אף אחד לא מוכן לממש בפועל. תירוצים יש למכביר, הצהרות על צורך בריבונות יש המון, אבל מעשים בשטח – אפס. נדה.

מאז הקמת הממשלה, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, נעשו פעולות דרמטיות כדי לחזור ולשלוט בשטחי סי. עשרות חוות הוקמו, מאות מבנים פלשתיניים בלתי חוקיים פונו, אך דבר אחד לא השתנה: השליטה הרשמית על השטח נותרה זהה ושיטות הפעולה נותרו זהות.

בגבעות מציגים נרטיב שונה בתכלית ממה שמתפרסם בכלי התקשורת על אירועי השבוע האחרון. לדבריהם, "מי שהתחיל" את האירועים בכפר מאלכ היו התושבים הפלשתינים שביצעו הסתה, ורק לאחר מכן הישראלים "הגיבו". על התקרית בערב שישי הם גורסים כי כוח צה"ל הוא שהוביל את כל המהומה, והמתיישבים לא עשו דבר.

אבל כל הגישה הזו בעייתית מכל כיוון, ונובעת מכך שאין חוק באזורים מסוימים ביהודה ושומרון. אין שום סיבה שאדם, מכל דת או אזרחות, יקים מה שהוא רוצה איפה שהוא רוצה – בין אם קוראים לזה גבעה או כפר בלתי חוקי. ואין שום סיבה שכוח צה"ל יצטרך להתעסק בזה ולא ממשלת ישראל. כן, במשך שנים רבות זה היה אילוץ – והיו אנשים אידיאליסטים שרצו אל השטח והתיישבו בו כדי לשמור על שטחי סי או להגן על יהודה ושומרון – אך זהו אילוץ, לא אידיאל. האידיאל חייב להיות מדינת ישראל הגדולה שתופסת את השטח.

השר בצלאל סמוטריץ' עושה צעדים דרמטיים כדי לתפוס שטחי מדינה ולהקים יישובים, והשרה אורית סטרוק מקימה חוות ששומרות על שטחי סי ומבצעות מהפכה – אבל מה עם התמונה הגדולה? מה עם ההזדמנות שנקרתה לפנינו לסיים את מצב הביניים, את הכאוס?

האשמה אינה רק בממשלה הזו, אלא בממשלות רבות שהעדיפו להעלים עין ולא לפתור את הבעיה לעומק. אך כעת, אלה שמכנים את עצמם "ימין על מלא" הגיעו לשלטון. על השר איתמר בן גביר לחזק דרמטית את המשטרה כדי שתטפל בהפרות סדר ולא הצבא, ועל יתר השרים להחיל ריבונות ולהפסיק את האנדרלמוסיה. דין רמת גן כדין כוכב השחר ודין בית אל כדין תל אביב. לא בכאילו – באמת.