המציאות שאחרי המלחמה: "נותרו רק הקירות של הבית - וצריך לשלם שכירות"

כמה שולחנות מתקפלים, בסמוך לטיילת על חוף הים, ועליהם ערימות בגדים למסירה. מפונים עומדים בתור, ממששים את האריגים, מודדים בעין מה מתאים למי.

המחזה מכמיר לב, מנותק מההווי התל-אביבי הנהנתני. המלונות שעל קו החוף היפהפה של תל אביב עמוסים. לא בתיירים, אלא בפליטים טריים מבת ים ומתל אביב. במלון קראון פלזה 167 חדרים תפוסים במפונים. בלובי עמדות של עיריית בת ים ועמותות שונות, המולה מהולה בשקט שאחרי הסערה.

"כולם פה נהדרים, אין מילים לתאר", אומרת בחיוך נאוה גנזי, 76, מבת ים. "עובדי עיריית בת ים והצוות של המלון תומכים בנו. אבל עם כל הפאר, הספה הישנה שלי בבית יותר שווה. כשהיתה אזעקה נשארתי בבית. אני מוגבלת וקשה לי לרדת למקלט", היא מצביעה על ההליכון הצמוד אליה.

"אז ישבתי בכוך שבין השירותים למקלחת. כשירד הטיל, הבית זז קדימה ואחורה ודברים נפלו סביבי. לא זזתי, עד שהגיע שכן לבדוק מה שלומי. רק אז הסתובבתי וראיתי שכל החלונות והוויטרינות נשברו. נכנסתי לחרדה. הייתי יומיים בבית חולים ואז הגעתי לכאן. לצערי פספסתי את הנציגים של מס רכוש, ועד עכשיו לא הצלחתי לתפוס אותם. אני עוד לא ממש מאופסת. אמרו לי שבימים הקרובים אצטרך לצאת מהמלון, אבל אני לא יודעת לאן ללכת".

איך הסתדרת באזעקות במלון?
"יש מקלט בכל קומה. הבעיה שאין מקום לסיכה ואין אוויר. אנחנו עומדים דבוקים אחד לשני. מסכנים אנשים שעומדים עם תינוקות על הידיים. גם לי קשה מאוד לעמוד".

לחזור לבית בלי חלונות

הדרישה לצאת מהמלון בקרוב מאיימת על עוד מפונים. מדובר בכאלה שביתם לא נהרס כליל, אלא באופן חלקי, ורשויות המדינה מצפות מהם לחזור לבתיהם, אף שעדיין לא הותקנו בהם חלונות.

"אומרים לי שאני צריכה לתקן את החלונות בעצמי. איך אתקן אותם בתוך ארבעה ימים?" שואלת שני אלבי, בת 35, אם חד-הורית לתינוקת בת תשעה חודשים מבת ים. "אני כל הזמן עם הילדה, כי אין מסגרות. חוץ מהחלונות השבורים יש גם סדקים בקירות. התחושה היא שבעוד רגע הכל קורס בבית הזה. לי לא אכפת לחזור לשם, אבל לתינוקת זה מסוכן. רוצים לשלוח אותנו לרחוב".

במצב דומה נמצאת גם שנהב מזרחי, 23, אם חד-הורית לפעוט בן שנה וחצי מבת ים. "רוב הסיכויים שיגידו לי לחזור לדירה, אבל יש קיר בבית שנפל, ויש סדקים בקירות והחלונות שבורים. אני לא יכולה כרגע לעבוד בגלל שאין לילד מסגרת. בעל הדירה לא מוכן להתחיל בשיפוצים עד שהוא לא יקבל את הכסף ממס רכוש, אבל במקביל הוא דורש ממני לשלם שכירות מלאה, למרות שאי אפשר לגור בדירה. שמעתי שיש עוד אנשים במצב הזה, שלבעלי הדירות לא אכפת מהמצב שלהם. זה עצוב. אין לי לאן לחזור והמצב הזה מעייף".

"המימון למלונות יוארך"

"תושבי בת ים אינם פליטים בארצם. נמשיך לדאוג לכל אחת ואחד מהם - עד שישובו לבית בטוח", מבהיר ראש העיר, צביקה ברוט.

"עובדי העירייה פועלים לילות כימים כדי לספק מענים וללוות את המשפחות שפונו מבתיהן, מתוך אחריות מלאה ודאגה כנה לכל אחת ואחד מהן", נמסר מדוברות עיריית בת ים.

"לא נאפשר מצב שבו תושבים שנפגעו ימצאו עצמם ללא פתרון ראוי למגורים, ובוודאי לא ישובו לדירות שאינן ראויות למגורים. לאחר שיח אינטנסיבי מול רשות המיסים התקבל אישור להארכת השהות במלונות עד 15 ביולי לפחות, עבור תושבי בניינים שנקבע לגביהם כי קיים נזק הנדסי.

"באשר לתושבים מבניינים שלא נקבע לגביהם נזק הנדסי, אשר שוכנו במלונות לבקשת עיריית בת ים, הוארכה שהותם עד יום ראשון, 29.6, כדי לאפשר להם להיערך לשובם לבתיהם בצורה מסודרת. כמו כן, תושבים אלו יכולים להגיש בקשה חריגה להארכה נוספת", נמסר מהעירייה.

"אנחנו דווקא מאוד מופתעים מהמעטפת החמה שקיבלנו", אומר אלון כהן מתל אביב, נשוי ואב לשלושה. "יש רבים כמונו שהבית שלהם נפגע, ועדיין אתה מרגיש שמטפלים בך באופן אישי. אנחנו נהיה כאן לפחות שלושה שבועות, אולי חודש, עד שנגמור את השיפוץ של הבית. מהריהוט לא נשאר כלום. נותרו רק הקירות של הבית. היינו במקלט. כולם, כל תושבי הבניין, היו ממושמעים ואף אחד לא נפגע. הנפילה היתה עוד באמצע האזעקה, אבל בגלל ההתרעה המוקדמת כולם כבר היו במקלט. זו חוויה שנחרטת בזיכרון ותלווה אותנו לכל החיים. נקווה שהיא לא תותיר צלקות אצל הילדים".

"הולך לגלוש עם אבא"

אלדר כהן, בן 11, מתכנן בדיוק לצאת אל הים עם חברו נועם שמיר. אין בחוף מצילים, אבל יש בו לא מעט מתרחצים. אלדר מחזיק בידו גלשן אדום והעיניים שלו בורקות. "אני הולך לגלוש, ואבא בא לשמור עלי, כמו מציל", הוא אומר.

נועם החבר פחות מתחבר לגלישה ויותר לכדורגל. "אין פה מגרש כדורגל אז בינתיים אני מסתפק בסנוקר, זו התחלה של כדורגל".

"טיל פגע מתחת לבית שלי", מספר אלדר, "וכל הבית נהרס. העיקר שהגלשן נותר שלם".

מה עוד לקחתם מהבית?
אלדר: "את הפלאפונים, את הפינג פונג ובגדים".

לקחתם משהו שקשור לבית הספר שלך?
נועם: "לא. עדיף שיישאר שם".

פחדתם בזמן הנפילה?
אלדר: "כן, מאוד. הבום היה ממש חזק. היינו במקלט למטה בבניין. זה היה ממש בהתחלה של המלחמה".

אז איך נרגעים?
נועם: "חיבוק לאמא".

"להפוך לימון ללימונדה"

איך במלון?
אלדר: "טוב. כל משפחה קיבלה שני חדרים, אחד להורים ואחד לילדים, ויש דלת מקשרת. אנחנו מתקשים קצת עם חדר האוכל. אני קשה באוכל".

נועם: "ארוחת הבוקר טובה. יש פנקייקים, אבל צהריים וערב זה יותר מורכב לנו. וחסרים לנו החברים".

"אני לוקח את הילדים לים כדי לעשות מהלימון לימונדה", אומר אלון האב. רגע לפני שהוא יורד אל החוף, חשוב לו להעביר עוד מסר: "יש לי עוד כוח לסבול ואנחנו לא נישבר עד שנגיע לנקודה שאותה אנחנו רוצים - שלא תהיה לאיראנים פצצת אטום, ושהם לא יסכנו את הילדים שלנו. אני מוכן לספוג הכל לטובת זה. אני מרגיש שעכשיו אין כל כך פוליטיקה, שכולם ממוקדים במטרה. כשהנהגת המדינה מקבלת החלטות לא מתוך טובה אישית, אלא לטובת העם, העם הולך אחריה. כרגע בנימין נתניהו הגיע להחלטות נכונות לטובת ישראל וכולם אחריו. רק שימשיך כך" .

"המפונים הם אורחים"

"מהרגע הראשון שבו החלה המערכה התחלנו לקלוט מפונים מהאזורים שנפגעו בגוש דן", אומר מיכאל דהן, סמנכ"ל מלון קראון פלזה תל אביב. "נערכנו מיידית במלון - תגברנו את הצוותים בכל המחלקות ופעלנו מתוך תחושת שליחות ואחריות. עבורנו המפונים הם אורחים לכל דבר, ואנו עושים כל שביכולתנו כדי להעניק להם שהות נעימה, רגישה ומכבדת. גם צוותי העיריות שמלווים את התהליך פועלים איתנו בשיתוף פעולה מלא. נמשיך לעשות הכל כדי להעניק להם תחושה של חום, אכפתיות ובית, במיוחד ברגעים הקשים האלו".