כיצד נחגוג כשהם מתאבלים? בחג הקורבן השנה, ליבנו נמצא עם אחינו הדרוזים הסובלים בסוריה

בימים בהם העדה הדרוזית בישראל מציינת את חג הקורבן - מועד המסמל אמונה, הקרבה, ואחדות במסורת הדרוזית - בוחרים הדרוזים בסוריה להימנע מחגיגות השנה. בצל הטבח הקשה, האבל העמוק על קורבנות מעשה הזוועה והתחושות הקשות של הזנחה והפקרה, שמחת החג נדחקה לטובת האבל הלאומי.

ההחלטה שלא לציין את החג המשמעותי ביותר לעדה הדרוזית משקפת את המצב הקשה שבו שרויה הקהילה הדרוזית בסוריה, ובפרט במחוז אלסווידאא' - מחוז הבירה של העדה הדרוזית בסוריה אשר מוכר במזרח התיכון כמקום ממנו יצאו מהפכות משמעותיות ומנהיגים בולטים שנלחמו על כבודם.

בימים אלה, כאשר שוררת תחושה של הפקרה, המנהיגים הדרוזים בסוריה ובפרט השייח' חכמת אלהג'רי, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בסוריה, קוראים להתערבות בינלאומית בשל מה שנראה כמסע נקם וטבח במיעוטים בסוריה. באחד ממכתביו ניסח השייח' שורת דרישות מהשלטון הסורי, שכללו זכויות בסיסיות, שלנו הדרוזים בישראל נראים כדבר טרוויאלי: מים, חשמל, תקשורת, ביטחון, שירותים בסיסיים ועתיד לצעירים.

במשך חמישה חודשים דורש השייח' מהשלטון הסורי סדרת צעדים לשיקום האמון. הדרישות כוללות החזרת עובדים שפוטרו, שיקום תשתיות, השקעה בפרויקטים אזרחיים, והפעלת מוסדות המדינה באופן מלא. אך בדמשק שותקים, או גרוע מכך מבקשים להחזיר לתפקידיהם דמויות מושחתות מהממשל הישן ומינויים של דמויות ג'יהאדסטיות, מה שנתפס כבוז למאבק המקומי לחיים הוגנים.

המחשבות נודדות אל אחינו

אחרי הטבח האחרון, הדרישות הורחבו: השייח' הדגיש את הצורך בהפרדת סמכויות בין כוחות הביטחון לבין המשטרה והיחידות השיפוטיות, תוך שמירה על תלבושות מבודלות - כדי למנוע בלבול עם מנגנוני ביטחון שלפי הדיווחים נטלו חלק בתקיפה נגד האוכלוסייה המקומית.

עבורנו, הדרוזים בישראל, ימי חג הקורבן השנה מלווים בתחושות מעורבות. בעוד אנו מתכנסים בבתינו לחגיגות המסורתיות, הלב נמצא במקום אחר - עם אחינו בסוריה. הניגוד הזה בין שמחת החג לבין הידיעה על הסבל של בני עדתנו מעבר לגבול, יוצר קרע פנימי שקשה לגשר עליו. כיצד נשמח כשאחינו בוכים? כיצד נחגוג כשהם מתאבלים?

המסורת הדרוזית מלמדת אותנו שחג הקורבן הוא רגע של אחדות, של הקרבה למען הכלל, של סולידריות בין כל בני העדה. אך השנה, דווקא ערכים אלה מקבלים משמעות כואבת. האחדות שלנו עם אחינו בסוריה מתבטאת בכאב משותף, בדאגה עמוקה, בתחושת חוסר אונים אל מול הזוועות. כשנתכנס סביב שולחן החג, המחשבות ינדדו אל אלה שאינם יכולים לחגוג, אל אלה שמתמודדים עם אובדן, עם פחד, עם חוסר ודאות.

בבתי התפילה שלנו, בח'לוואת, התפילות השנה נושאות משמעות כפולה. אנו מתפללים לא רק לשלומנו ולשלום משפחותינו, אלא גם - ואולי בעיקר - לשלום אחינו בסוריה. ואף המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השיח' מוופק טריף, יצא בהודעה רשמית וקרא לצמצם את החגיגות נוכח מעשי הזוועה שמתרחשים בסוריה.

טס הנחושת

בעדה הדרוזית, הסולידריות היא ערך עליון - היטיב לתאר זאת המנוח שמעון אביבי שכינה את הדרוזים "טס נחושת".

בימים כתיקונם, הסולידריות באה לידי ביטוי בעזרה הדדית, בתמיכה בחלשים, בשמירה על המסורת. אך בימים אלה, הסולידריות מקבלת פנים אחרות – היא מתבטאת בכינוסים, בתפילות משותפות, בניסיונות להעלות את המודעות למצבם של הדרוזים בסוריה. אנו מנסים לגייס תמיכה בינלאומית, להשמיע את קולם של אלה שקולם אינו נשמע, להיות הפה והאוזניים של אחינו שנמצאים במצור פיזי ותקשורתי.

אנו מביטים לעבר אחינו בסוריה בתקווה שידעו ימים טובים יותר. מייחלים ליום שבו נוכל לחצות את הגבולות המפרידים בינינו, לחבק, לתמוך באופן ישיר, לחלוק לא רק את הכאב אלא גם את השמחה. מתפללים שבעתיד הקרוב נוכל לציין את חג הקורבן יחד, כקהילה אחת, מאוחדת לא רק ברוח אלא גם במעשה. עד אז, אנו נושאים את כאבם בליבנו, מחזקים את ידיהם ממרחק, ומקווים שהאור יפציע בקרוב מבעד לחשכה שאופפת את אחינו באלסווידאא'.

הכותב הוא סמנכ"ל תנועת מיזאן - דור דרוזי לשוויון