בעוד שחמאס ממשיך להתל בכולנו, והשליח האמריקני סטיב וויטקוף קובע שתשובתו בלתי מתקבלת על הדעת, נדחקו דבריו של האלוף דוד זיני "נגד עסקאות חטופים" אל השוליים. חבל. הדלפת דברי האלוף המצטיין אמנם נועדה לטרפד את מינויו לראשות השב"כ, אבל היא גם מספקת הזדמנות לעסוק דווקא עתה בשיח התקשורתי הרדוד והמוטה בסוגיית החטופים. בשיח הזה רק עמדה אחת היא לגיטימית ומוסרית, בעוד שהשנייה, זו של זיני - זיני כמשל - מוצגת כאטומה, בלתי מוסרית וערלת לב.

נפתח בהדחקה הידועה מכל: החטופים ומשפחותיהם משלמים מחיר נורא על עסקאות קודמות, דומות מאוד לזו שהם תובעים עתה לבצע. עסקאות כאלה הביאו עלינו בעשורים האחרונים טרור ונהרות של דם ואש, שתי אינתיפאדות וטבח שואתי אחד, שאותו הגו, תכננו וביצעו משוחררי העסקה המופקרת מכולן, עסקת שליט. העסקאות האחרונות, וזו שמדובר בה עתה, משדרות לחמאס ולדומיו מסר דומה וברור: רצח, ובעיקר חטיפת יהודים, הינם עסק משתלם וכדאי להמשיך בהם. זו הדרך לערער ולהכריע אותנו.

יתרה מזאת: בניגוד לעסקאות הדמים הקודמות, בזו הנוכחית אין "רק" שחרור סיטוני של מחבלים שישובו לרצוח בנו. לכאלה, עצוב לומר, התרגלנו. הפעם ישראל נדרשת להפסיק מבצע צבאי אסטרטגי רגע לפני שבירת האויב ולוותר על שני גיים־צ'יינג'רים שפוגעים בו יותר מכל: הפרדת חמאס משליטה בסיוע ההומניטרי ובאוכלוסייה, הפרדה שכבר מרסקת אותו, והפסד קבוע של "אדמה קדושה" - מחיר בלתי נסבל מבחינת חמאס, שטחים שהשליטה בהם חיונית כמובן לביטחון תושבי המדינה והעוטף. 

גם הם דומעים ורועדים

אם נוותר עכשיו, בפעם הבאה כשיחטפו אזרחים דבר לא ימנע מחמאס ודומיו להתעקש בתמורה לשחרורם על פינוי התנחלויות, חלקים מירושלים, הר הבית והכותל. גם זכות השיבה במשחק, והשמיים הם הגבול. זו אינה פנטזיה. הם מדברים על כך.ההאשמה כלפי מתנגדי עסקאות, דוגמת זיני, כי לא אכפת להם מחיי החטופים, היא מופרכת. אכפת להם, כואב להם, ליבם שבור. גם הם אינם ישנים בלילות וגם הם דומעים ורועדים מהתרגשות כשחטופים שבים ארצה. אלא שהם גם משוכנעים ששחרור מאות ואלפי מחבלים רוצחים מסכן ממשית חיים של אלפים ורבבות בישראל. בבחירה בין חיי הכלל לבין חיי הפרט/ים הם ביצעו בחירה אכזרית, אבל מוסרית לא פחות מזו של מצדדי העסקה. 

מדינת ישראל, מודים מי שמצדדים בעמדתו של זיני, אכן הפרה את החוזה שלה עם תושבי העוטף - זקנים, נשים וטף שנחטפו עם פיג'מות מבתיהם - אבל אי אפשר לכונן אותו מחדש באמצעות הפרת חוזה עם כלל אזרחי המדינה, שמעמיד בסכנה חיי רבים פי כמה. החוזה בין המדינה לבין אזרחיה אף פעם לא מוחלט, והוא לעולם לא חוזה של "בכל מחיר". המדינה, למשל, משאירה מחוץ לסל התרופות כאלה שהן מצילות חיים והנזקקים להן לא פעם ימותו, כשהיא מתעדפת תרופות מצילות חיים אחרות, שיצילו חולים רבים יותר.

בלי לבוז לאחר

זיני וחבריו משוכנעים בעוד שני דברים: ראשית - אלמלא הפעלת עוד ועוד לחץ צבאי חמאס היה גורר את עניין החטופים לנצח. זה האינטרס שלו. החטופים הם "ביצי זהב" עבורו. שנית, ובאופן מוזר, אבל מוזר רק לכאורה: הדרך לעסקה עוברת דרך התנגדות לעסקה. ככל שישראל תפגין פחות עניין בחטופים ובגורלם, חמאס יוריד את המחיר וירוץ אחרינו, במקום שאנו נרוץ אחריו בניסיון לממש רווחים, אבל באופן צנוע יותר ומופקע פחות.זו אמנם גישה אכזרית, בוודאי מול משפחות החטופים, שאיש אינו יכול ורשאי לשים עצמו במקומן - גישה שעכשיו כנראה כבר מאוחר מדי ליישם אותה - אבל אם בתחילת הדרך ההנהגה היתה מתאמת מול משפחות החטופים התנהלות כזאת, ייתכן שהיום תנאי העסקה היו שונים לחלוטין.

ההשתקה התקשורתית של כל מי שמסרב לדקלם את הטקסטים של עסקה בכל מחיר חושפת ראיית מנהרה: במרחב הציבורי מתבצע מאמץ אדיר ומאורגן להניח על עיני כולנו מחסומי ראייה, סכי עיניים, כמו לסוסים, כדי שלא נראה דבר חוץ מהחטופים. ייתכן בהחלט שאחרי שיתנהל כאן דיון אמיתי חלק מהמתנגדים לעסקה ישתכנעו שאין ברירה, ואולי גם חלק מהתומכים ישנו את דעתם. העסקאות הללו הרי אינן עניין של שחור ולבן: מותר לשמוח עם כל הלב על כל חטוף שחוזר, ובמקביל להבין את המחיר הנורא שאנו משלמים ונשלם על כך, וגם להתקומם כמו הרב בני קלמנזון - אב, גיס ודוד שכול שארבעה מבני משפחתו נהרגו כתוצאה מעסקאות - נגד הדיקטטורה הרעיונית והלגיטימציה לבוז כלפי מי שחושב אחרת.