"היום כבר מאוחר מדי לברוח": הדור החמישי שנלחם על החקלאות הישראלית

"החקלאות היא האמונה מספר אחת שלי", מסביר גיא ברוש, בן 28, דור חמישי לחקלאים ביבנאל למשפחה שמקיימת משק חקלאי 120 שנה. למשפחה יש כבשים ועיזים, והם חולבים עבור חברת "תנובה".

נוסף על כך, המשפחה מגדלת מנגו, תפוזים, לימונים וזיתים. "משפחתי היא ממקימי המדינה. סבא־רבא שלי היה נוטר בשנות ה־20, סבא שלי לחם במלחמת השחרור בטבריה ואבא במלחמת לבנון הראשונה".

כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר, בעלי המשקים החקלאיים הללו מצאו עצמם בפני דילמה כואבת: המדינה או המשק. ברוש, ששירת כקמב"ץ במילואים 120 יום. "הבנתי שאם אמשיך במילואים, המשק לא יחזיק מעמד, לכן החלטתי לצמצם את השירות".

גם ניצן בונשטיין, בן 28 מזכרון יעקב, דור חמישי למשפחת מייסדי היישוב ומגדל פירות קיץ, התמודד עם אותה דילמה. "זו השנה השנייה שאני עוסק בתחום". הוא מסביר. המשק מנוהל על ידי אביו ואחיו, והוא הבן הראשון שהצטרף. "האתגר שלי זה המילואים שאני עדיין עושה, תוך כדי עבודה. זה לא פשוט לאזן בין השליחות הביטחונית לשליחות החקלאית".

מוטי כהן, בן 40 מבנימינה, נשוי ואב לשניים, דור רביעי למשק שפעיל 103 שנים, היה היחיד ביניהם שניצל מהדילמה. "שוחררתי ממילואים חצי שנה לפני המלחמה. אם הייתי במילואים עדיין, נראה שהיינו במצב בעייתי". המשק הוקם על ידי סבא־רבא שלו, מרדכי כהן ז"ל, ממקימי בנימינה. כעת הוא, אביו ואחיו, עוסקים בגידול חיטה למספוא, אבל יש גם תפוזים, אבוקדו, גויאבה וענבי יין.

המאבק מול הרשתות

מעבר למילואים, המלחמה פגעה בכוח העבודה החקלאי. את ברוש עזבו שלושה מתוך חמישה עובדים תאילנדים. "הישראלים לא רוצים לעבוד בעבודות קשות. בתחילת המלחמה היו מתנדבים, אבל חליבה יומיומית מתחילה ב־5 בבוקר, והישראלים לא עמדו בזה. כל הבית נרתם - אחי שחזר בחופשות ממילואים, אשתי, כולם חלבו".

בונשטיין חווה אתגר דומה. "ברמה המקצועית היה שוק בהתחלה, כי סגרו את הגדה. כוח העבודה המשמעותי היה הפועלים מהגדה, וברגע אחד זה נגדע". הפתרון הגיע אחרי כמה שבועות: "פתחו את המכסות לתאילנדים והכפילו את מספר הפועלים".

אבל המלחמה האמיתית של החקלאים הישראלים אינה במילואים או עם מחסור בעובדים - היא מול שרשרת השיווק והרשתות הגדולות. וכאן הם מאוחדים בכעסם.

לברוש יש ביקורת על מחירי התוצרת החקלאית לציבור. הרשתות גוזרות עלינו רווח - הייתי בתל אביב וראיתי מנגו שעלה 37 שקלים לקילו. אני מוכר את המנגו לרשתות ב־3.5 שקלים. הרשתות גוזרות עלינו רווח. מחיר חלב העיזים נגזר מעלויות יקרות של מזון בעלי חיים, אגרות ומיסים על פועלים זרים, מים יקרים - רובם מכילים מס למדינה".

בונשטיין תוקף את ה"מתווכים": "אנשים צריכים לבדוק טוב את המקצוע הישראלי שנקרא מתווך. אם אני אקבל שקל לקילו, אין הצדקה למכור את אותם המוצרים פי שלושה. אני לא אומר לא להרוויח. כל אחד צריך להתפרנס, אבל המספרים מדברים בעד עצמם.

"הישראלים לא רוצים לעבוד בעבודות קשות. בתחילת המלחמה היו מתנדבים, אבל חליבה יומיומית מתחילה ב־5 בבוקר, והישראלים לא עמדו בזה"

זו אחיזת עיניים שהחקלאים לא בסדר. בישראל הקרקע היא פורייה ואפשר לגדל פה הכל - דגן, חלב, פירות וירקות. אנשים צריכים להבין שלא כדאי לירוק לבאר שממנה הם שותים, תרתי משמע. בסוף הרפתן הוא אחראי לחלב שאנשים שותים איתו קפה והחקלאי לנקטרינה שהם לוקחים לים".

כהן מסכם את הבעיה: "המפסידים מעליית מחירי הפירות הם הצרכן והחקלאי. החקלאי לא מקבל מחיר קרוב למה שהקמעונאי מקבל".

רק נסביר כי ברשתות השיווק טוענים כי המחירים הגבוהים נובעים מעלויות תפעול, לוגיסטיקה ופערי תיווך - ולא מרווחיות. לטענתן, החקלאים מקבלים תשלום הוגן מראש, אך שרשרת האספקה כולה מתייקרת.

איום היבוא

מעבר לנושא המחירים שגובים ברשתות, החקלאים חוששים מגל היבוא שמכה בהם. ברוש מתאר: "לאחר שפתחו מכסות בגבינות, השוק מפוצץ בגבינות מחו"ל. בשנה שעברה שפכו 300 אלף ליטר חלב עיזים לביוב מרוב שדוחפים מוצרים מחו"ל", הוא מספר. "אותי מבקרים על המים ועל הטיפול בפועלים, אבל כשהעגבנייה מגיעה מטורקיה אף אחד לא בודק אותה".

שמוליק לפר מבנימינה, שמגדל עיזים לחלב וכבשים ופרות לבשר, רואה את האיום מתקרב. "שנת 2025 צפויה להיות קשה יותר בגלל היבוא של גבינות מחו"ל. כבר השנה הורידו לנו 18% מהייצור, וזה משמעותי מאוד".

כהן טוען לכפילות בתקנים: "החקלאים יודעים לייצר את כל התוצרת הטרייה. עד המלחמה, הגיעו לישראל פירות וירקות ממדינות שלא כל כך אוהבות אותנו והתוצרת שלהן גם לא עומדות בתקן שמחייב אותנו, כמו הדברה ואיכות מים. אם רוצים לייבא, צריך לייבא רק כשיש מחסור, אבל לא להציף את השוק. המלחמה הוכיחה שביטחון המזון הוא מאוד חשוב".

החזון הציוני

למרות כל הקשיים, הדור הרביעי והחמישי הזה לא מתכוון לוותר. המניע של החקלאים חורג הרבה מעבר לרווח כלכלי. "התכנון שלי הוא להישאר, קודם כל משום שזה עסק משפחתי ואני דור ממשיך, וכמובן מתוך אהבת הארץ וציונות. זה מתחיל בתנועות נוער ביישוב וזה מתגלגל גם לשירות משמעותי בצבא" אומר בונשטיין.

"אם רוצים לייבא, צריך לייבא רק כשיש מחסור, אבל לא להציף את השוק. המלחמה הוכיחה שביטחון המזון הוא מאוד חשוב"

ברוש מדגיש את המשמעות הביטחונית: "על רקע המלחמה, כולם הבינו שביטחון תזונתי מקומי זה דבר חשוב. בירדן היתה כולירה ובפורטוגל התפרצות מחלה של הצאן והבקר ואין יבוא".

כהן, שמתעורר כל יום ב־5 בבוקר לעבודת המשק, מסביר: "תמיד היה ברור לי שאני אעבוד במשק. היום כבר מאוחר מדי לברוח". הוא מודה שהעבודה עם המשפחה לא פשוטה: "יש מחלוקות וריבים, אבל זה תמיד נרגע בתוך כמה דקות".

לפר, הוותיק מבין ארבעת החקלאים ששוחחו עימנו, מסכם ואומר: "מי שהיום חקלאי, עושה את העבודה מתוך אהבה לתחום והוא אוהב לעבד את האדמה. לאורך כל הקריירה שלנו היו עליות ומורדות, אז אני מקווה שנתגבר על זה. החקלאות היא בדם שלנו".