נתניהו, 59 משפחות מחכות לתשובות, לא לניחושים
בזמן שקרוביהם בשבי, משפחות חטופים שומעות הערכות מעורפלות, רמיזות לא אחראיות ודממה רשמית • "מקווה שלא מתכוונים אליי", אמרה אמו של אחד החטופים • 59 משפחות מחכות לתשובות – לא לניחושים
Your browser doesn’t support HTML5 audio
קיבלתם פעם טלפון מהגן, שבו הגננת פתחה ב"הכול בסדר, אבל"? הרגשתם לרגע את הרעד הקל הזה, שנע בין "משהו נורא קרה" לבין "השבוע הילדה מקבלת את השבת, נא להביא חלה"?.
אם ניקח את זה ונכפיל במיליון, עדיין לא נגיע לרמות החרדה של מיליוני משפחות בישראל – משפחות חיילים, משפחות מילואים, משפחות מפונים (כן, עדיין יש כאלה), משפחות חטופים.
משפחות שקופצות מכל צלצול טלפון, שהלב שלהן יורד לתחתונים מכל הערה מטופשת או חכמה של אנשים בעמדות מפתח, שנטרפות מכל פוש: "חמאס פרסם סרטון של חטוף". ואז הן יושבות ומחכות לגננת – אם היא לא שובתת – שתהיה המבוגר האחראי ותעדכן במה שקורה בחיים האמיתיים.
שרה ממלמלת "פחות", טארמפ זורק מספרים
אז היי, צריך להזכיר לכם מי המבוגר האחראי כאן? כי בזמן האחרון נראה שרס"ן שמועתי עלה לדרגת רב־אלוף בחוסר אחריות משווע, כשבסך הכול מדובר בחיי חטופים.
כי הפעם, אצל רא"ל שמועתי, התחילה רולטה של מספרים. אשת ראש הממשלה ממלמלת "פחות", ונשיא ארה"ב זורק מספרים. כאילו מה זה משנה אם אמרנו 21 חטופים או 24 חטופים בחיים. כאילו זה סתם הקזינו של החיים.
יש בארץ 59 משפחות שמחכות לוודאות. חלקן, אגב, כבר קברו ממצאים פורנזיים – אבל עד שלא יביאו את אבא לקבר ישראל, מתקשות להאמין.
בשבוע שעבר נפגשתי עם גדי מוזס בניר עוז. כמעט שנה וחצי הוא שרד את השבי. מלח הארץ, שמה שהחזיק אותו זה הרצון להקים אותה מחדש.
ואז הוא חוזר לניר עוז המפורקת, מנסה למלא את המקום בתקווה, עובר ליד תמונות החטופים ומסמן לעצמו: "ככל הידוע לנו, הם עדיין בחיים".
59 חטופים בעזה. 24 בחיים. "אולי פחות", כפי שממלמלים.
אמו של חטוף שגורלו לא ידוע אמרה: "מקווה שלא מתכוונים אליי".
אבל אם גורלם של חלק מהחטופים לא ידוע – הנחת היסודלא, לא, לאצריכה להיות שהםלאבחיים. ואם יש ודאות, לפי ממצאים פורנזיים או מודיעין – הואילו לעדכן את המשפחות החרדות.
זה לא ישנה את הרצון להחזיר. אבל זה לא יערער שוב ושוב את האמון שלנו בגננת, במבוגר האחראי – זה שאמון על חיינו כאן.
שמחה ולאה גולדין מחכים כמעט 11 שנה שיחזירו את הדר לקבר ישראל. קרינה אנגלברט, ששרדה את השבי, מחכה שנה וחצי להביא את רונן.
סלביה קוניו מחכה להביא את אריאל ודוד, שידוע שהם בחיים.
עשרות משפחות, מיליוני אזרחים, מצפים שהמדינה תעמוד בהסכמים.
הסכם פשוט כזה: לשמור על ביטחון, על שקיפות, על מידע מודיעיני אמיתי. להחזיר חטופים – מתים וחיים.
הם לא מספרים. הם ילדים. אבות. אחים. אחיינים.
59 אנשים.
בת-חן אפשטיין אליאס
בת-חן אפשטיין אליאס נשואה +4 בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים מהמכללה למנהל, בוגרת קורסים בכתיבה ועריכה עיתונאית. בעלת ותק של מעל 15 שנה בעיתונאות, ככתבת ועורכת. מ-2011 כתבת בכירה במוסף שישבת. סיקרה בין השאר תחומים מוניציפאליים, חינוך ובריאות. פרסמה כתבות שהשפיעו על סדר היום הציבורי, כגון הצורך בשיפור זמני המתנה לקביעת תור לרופאים מומחים, חוסר המוכנות של ישראל לגל הקורונה השני, עדויות של נשים שיצאו מכתות ונפגעות תקיפה מינית ועוד. "אירוע שהותיר בי חותם גדול היה מבצע 'צוק איתן'. זכיתי לראיין את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע קשה במבצע ונותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר לצבא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות. זכיתי גם לספר את סיפורה של שרית וענונו, שאיבדה את בנה הבכור בן ז"ל במבצע, ואחותו התגייסה בעקבותיו לגולני. שנתיים לאחר נפילתו של בן ראיינתי אותה שוב - כששרית ילדה בת נוספת, את יעל המדהימה. גם את סיפורו של פגוע הראש יהודה הישראלי סיפרתי פעמיים. פעם דרך משפחתו כשעוד היה מחוסר הכרה, ופעם בתוך הליך השיקום, כשהוא כבר תיקשר בעצמו".