נאורי אחי הקטן, עכשיו תורך להשגיח עלי
אח קטן הוא הגדרה טבועה בנו, האחים הגדולים: זה לסלוח לו על הכל, להשגיח ולהנות ביחד • נאור היה בדרך לעוד מרדף אחר האושר, אך הוא נקטע ב-7 לאוקטובר בידי מחבלים – דקות לפני שהגיע למסיבת הנובה • עכשיו הוא לא רק אחי הקטן, אלא חלק מההיסטוריה של המדינה ואני רק ממשיך להתגעגע
Your browser doesn’t support HTML5 audio
לאח קטן אין הגדרה מדויקת במילון. אבל בשבילנו, האחים הגדולים, ההגדרה די ברורה. היא טבועה בנו.
אח קטן זה החבר הכי טוב שלך. חבר שאתה מטפח בלי סוף ולוקח אותו תחת חסותך. הוא לובש את הבגדים שאתה לבשת ושומע את המוזיקה שאתה שומע. אח קטן זה לסלוח לו על הכול, זה לתת לו את החופש להתבגר וללמוד, כשאתה המעטפת וההשגחה. זה לתת את חופש הבחירה אבל להשריש הכוונה. איזה כיף זה: לקחת אותו לאכול בחוץ, ללכת למגרש הכדורגל בשכונה. ללכת עם אחיך למשחק של הפועל, מפסידים או מנצחים – זה לא באמת משנה. העיקר להיות ביחד.
אח קטן תמיד נשאר אח קטן, גם כשהוא גדול. אח שלי הקטן מאוד אוהב את החופש. הוא אהב את הטבע, את המוזיקה, את הצלילים ואת ההרגשה של הרגליים היחפות על האדמה. הוא אהב לרקוד – ואפילו יותר להרקיד. הוא ניגן בארץ ובעולם, ואני כאח גדול הייתי הכי גאה בעולם. כאח גדול, הרגשתי שהצלחתי.
אחי הקטן, נאור, נרצח. הוא היה בדרך לחוויה נוספת. אבל הוא נרצח, ב-7 באוקטובר, דקות לפני שהגיע למסיבת הנובה, כשטנדר השטן חלף על ידו בכביש הדמים, ביום הנורא ביותר שידעה המדינה שלנו. נאור רצה לרקוד, לחייך ולהרגיש את הרגליים על האדמה. לתת לצלילים לזרום לו בגוף, ולחוות פעם נוספת את החופש והאושר. וזה מה ששובר את הלב. הוא יצא לרקוד, עם חיוך, אהבה ונשמה ענקית. אבל זה לא קרה. אחי הקטן נאור נרצח.
כשמאבדים אח קטן, מאבדים חלק מהלב. חלק מאיתנו נעלם, והכול פחות שמח, פחות מצחיק, פחות שלם. השובבות ההיא, הצחוק ההוא שמילא את הבית, ההודעות ההן של "בוא לאכול משהו" והחיוך הענק ההוא שלא ישוב יותר. לנו, האחים הגדולים, אין יום אחד בשנה בו אנחנו זוכרים. כל יום בשבילנו הוא יום זיכרון. הכיסא לידי בבלומפילד שנשאר ריק, ההודעות האחרונות שלו, וכל דבר קטן, הכי קטן, נהיה זיכרון. המשקה האהוב, השיר הזה שקופץ ברדיו, הסווצ'רט שאהב ללבוש או סתם הפרפר הזה שנוחת לך על הברך, הכול זיכרון.
כשאני מדבר עליו, אני מבקש שתסתכלו עליו כאילו הוא האח הקטן שלכם. לא רק אנחנו נשברים ביום הזיכרון הזה, אלא כולנו. נאורי הפך לחלק מההיסטוריה של המדינה. זה לא מחזיר אותו. גם לא מנחם. נאור נגמר, ואנחנו לא אשמים. גם הוא לא. הוא רק רצה לרקוד.
אני פונה אליך - אחי הקטן. אתה תמיד תהיה חלק מאיתנו. משלושת האחים. סתיו, אדר ונאור. תמיד לאמא ואבא יהיו שלושה בנים, ותמיד לסבא וסבתא יהיו שישה עשר נכדים. ואנחנו נמשיך לספר אותך, לנגן אותך ולחיות אותך - בדיוק כמו הנאור שאתה. חופשי, מצחיק, טבעי, רוקד ואוהב.
אז עכשיו - אני לובש את הבגדים שלך, שומע את המוזיקה שאתה אהבת, רק שהפעם אני אהיה זה שיבקש את ההשגחה שלך עלי. עלינו. בהשראתך, אני רוצה לעשות את מה שעושה אותי מאושר. בהשראתך, אני רוצה לרדוף אחרי החופש. לעשות את מה שעושה לי טוב, ולקום בבוקר עם חיוך. או לפחות לנסות, כל יום מחדש. כי היית מאושר. וככה ביקשת מאיתנו תמיד. ואני, כאח גדול, חייב לקיים. אני מתגעגע.
סתיו הוא אחיו הגדול של נאור לוי ז״ל, שנרצח על ידי מחבלים מחוץ למסיבת הנובה.