הנחמה האמיתית: המשפחות זקוקות לזיכרון

כך הוא יום הזיכרון - בכי גדול, חשוף, בכי לאומי, בכי של אובדן, של חסר, של ריקנות, של חלל.

אני מביט אל גל העצב המאורגן, אל נחשול הבכי הממוסד, אל שידורי ערוצים דיכאוניים, ואני רוצה נחמה. אני מבקש נחמה. ככה, כמו שנהוג ביהדות, רק נחמה. נחמה היא לא שמחה, היא לא צחוק, היא לא הסחת דעת. נחמה היא מקצוע. מקצוע נדיר במחוזותינו, אבל מקצוע.

"אין נחמה", כך אמרו לי אלפי המבקרים בשבעה, שמשום מה נקראים מנחמים. "אין נחמה, רק לבכות". ואני, כבר אז, על כיסא נמוך, עם זיפי זקן בן יומו, התמרדתי. כל ישותי צרחה: זה לא נכון, זה שקר, זה אויב. זה מפיל, זה מפחיד הורים לשלוח את בניהם לצבא, זה מונע מהנהגה לחתור לניצחון.

אבל בעיקר זה שקר כי יש נחמה. נחמה היא לא החזרה של המת לחיים, זה בלתי אפשרי, זה לא יקרה בזה העולם. זו נחמה של הבל.

נחמה אמיתית מלטפת אותנו בשלושה אופנים: ראשית, נחמה על "איך הוא חי". דברו איתנו על הצחוק שלהם, על הטוב שבהם, היופי, הכיף שעשו. אל תספרו בנימה של "חבל שהוא לא איתנו". ספרו כדי שיחד איתנו נבין שהחיים הצעירים האלה היו מ־ל־א־י־ם. כי יקירינו, לפני שהפכו חללים וקדושים, הם חיו ונהנו וכייפו ושמחו ואהבו והשתוללו ולמדו וצחקו וחשבו.

דברו איתנו על זה. זה מנחם כל כך, גורם לנו להרגיש שלמרות הסיום הנורא, היה שווה. היה שווה לשתף איתו חיים.

נחמה נוספת היא בכך שתדברו איתנו על נסיבות נפילתם. על מה הם נפלו ולשם מה. על הבחירה שלהם, הלא מובנת מאליה, ללכת לצבא, להילחם. דברו איתנו על מי שבחרו למנוע את הרצח הבא, את האונס של ילדות, את הירי בזקנים. דברו איתנו על אלה שעצרו בגופם את האכזריות, את החייתיות, את האויב. דברו איתנו על גבורתם, זו לא מילה גסה. זה פאר האדם.

חייכו אלינו בין הדמעות ותגידו תודה. ככה, בלי פראזות, פשוט תודה. תודה על הילד שלכם, תודה עליכם.

ולסיום, נחמו אותנו בשלישית - דברו איתנו על מה שהוא השאיר אחריו, מה שהשאיר בעולם, מה שהשאיר לנו, לכם ולדורות הבאים על כולנו לטובה.

אִמְרוּ שאתם חיים, מטיילים, מבלים, חוגגים, שרים. אמרו שאתם משיאים משואות, שאתם טסים בשבוע הבא, שבניתם בית חדש, ואוטו, ושהחתונה שלכם באולם ההוא של הביוקר. אמרו שאתם מתחתנים ושאתם יולדים, אוהבים, מחבקים, מנשקים, צוחקים. שטוב לכם, כל כך טוב לכם.

אמרו לנו. זה מנחם. אנחנו יודעים שזה בזכותו, אין צורך להגיד לנו, רק ספרו לנו עליכם, על חייכם. ספרו לנו גם מה הוא השאיר למדינה האהובה שלנו. אמרו לנו שהיא מצליחה, שטוב לחיות פה. אמרו לנו שאנחנו מנצחים, ובעיקר אמרו לנו שאנחנו מאוחדים, ואוהבים, ושמחים זה בזה.

כך צריך להיות יום הזיכרון: יום של נחמה. יום הנחמה הלאומי, יום הנחמה האישי. מותר לבכות, מותר להצטער. חייבים לנחם. "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִי", זו המשימה של הדור הזה!

שנזכה ליום של נחמה, ומייד אחריו ליום של שמחה. אמן.

הכותב הוא מנהל תיאטרון "אספקלריא" ואביו השכול של סמ"ר (מיל') אלישע יהונתן לובר ז"ל, שנפל בקרב בדצמבר 2023